מחקרים מראים כי שכיחות הצבתם של שתלים דנטליים בקרב מבוגרים בארצות הברית עלתה משמעותית מ-0.07 אחוזים בשנת 1999/2000 ל-5.7 אחוזים בשנת 2015/2016. בגרמניה ניתן להבחין במגמה זהה בה מחקר קבוצתי נרחב הראה עלייה בשכיחות הצבת שתלי שיניים מ-0.16 אחוזים בשנים 2001-1997 ל-2.5 אחוזים בשנים 2012-2008. במקביל, מספרם של בני אדם הסובלים ממחלות החניכיים אשר דורשים טיפול, הולך וגדל עקב שינויים דמוגרפיים בקרב האוכלוסייה הגרמנית. מחלת המוקוזיטיס סביב שתלים מאופיינת בדימום לאחר בדיקה עדינה, וכן אריתמה, נפיחות ו/או תפליט. לעיתים קרובות ניתן לצפות בעלייה בעומק כיסים בבדיקת מחדרPD) ), במצבי מוקוזיטיס סביב השתל עקב נפיחות או ירידה בהתנגדות למחדר. ההנחה היא, שהגורם האטיולוגי להתפתחות מוקוזיטיס סביב שתלים הינו רובד השיניים. גם מחלת הפריאימפלנטיטיס הינה מצב פתולוגי הקשור ברובד אשר מופיע ברקמות סביב שתלי שיניים, אשר מאופיין בדלקת ברירית סביב השתל ואובדן מתמשך של העצם התומכת.
באתרי פריאימפלנטיטיס מופיעים סימנים קליניים של דלקת, דימומים בבדיקת מחדר (BOP) ו/או תפליט, עלייה בעומק הכיסים ו/או נסיגה בשולי הרירית, בנוסף לאובדן עצם כפי שנצפה בצילומי רנטגן. הטיפול במוקוזיטיס סביב השתל נחשב כאמצעי מניעה להתפתחות פריאימפלנטיטיס. לדעת מחברי המאמר, בשל ההתפתחות הנוכחית ברפואת החניכיים והמספר ההולך וגדל של שימוש בשתלים, חובה להבין בצורה עמוקה יותר את השינויים בפרמטרים הקליניים ברמת השתל במהלך טיפול חניכיים תומך (SPT).
מטרה
המחקר הנוכחי בוצע על מנת להעריך באופן רטרוספקטיבי את שינויי מדדי הדימום ועומק הכיס ברמת השתל במהלך תקופת תצפית מוגדרת בת חמש שנים של טיפול חניכיים תומך ולזהות גורמים אפשריים המשפיעים על השינויים.
לצורך המחקר נבחנו 421 מתרפאים הנמצאים בטיפול חניכיים תומך. נבחנו מספר נתונים בנוגע לשתלים I)) ולשיני בקרה תואמותC) ). הבדיקות אשר נעשו ברמת המתרפא [P] וברמת השתל/שן הבקרה [I/C] כללו מין, גיל, מצב עישון, מחלות מערכתיות, דבקות, מדדי היגיינת הפה, ממוצע בדיקת עומק כיסים, דימום, ופרופיל סיכון החניכיים; וכן ברמת אתרי השתלים SITE]] למיקום, היבט קשת השיניים. כל ההערכות נעשו במפגש טיפול החניכיים התומך הראשון בו נבדק השתל (T1) וחמש שנים לאחר מכן (T2). השפעת גורמים הקשורים למטופל ולשתל/בקרה נבדקה לגבי הקבוצות השונות באמצעות מודל ליניארי מעורב, כמו גם השפעת הגורמים הספציפיים של האתר על שינוי עומק הכיסים באמצעות רגרסיה רב-שכבתית. בסך הכל נכללו במחקר 70 מתרפאים (151 שתלים). ממוצע עומק הכיסים סביב שתלים היה 2.75±0.85 מ"מ במפגש טיפול החניכיים התומך הראשון ו-2.87±0.79 מ"מ במפגש לאחר חמש שנים. ממוצע עומק הכיסים בשיני הבקרה היה 2.42±0.66 מ"מ במפגש הראשון ו-2.49±0.71 מ"מ לאחר חמש שנים. מדד הדימום סביב שתלים ברמת המתרפא עלה מ-8.62±15.01 אחוזים במפגש הראשון ל-24.06±26.79 אחוזים לאחר חמש שנים ואילו רמת הדימום סביב שיניי הבקרה עלה מ-9.97±17.78 אחוזים בביקור הראשון ל-15.52±22.69 אחוזים לאחר חמש שנים. ההבדלים בין השתלים ובקרות השיניים עבור מדדי הדימום היו משמעותיים. הניתוח הספציפי לאתרים גילה קשר בין מדד הדימום בביקור הראשון לבין התקדמות מדד עומק הכיסים.
מסקנות מחברי המאמר הן, כי נראה שעומק הכיסים סביב השתלים ושיניי הבקרה משתנים באופן דומה במהלך טיפול חניכיים תומך, אך שמירה על מצבים ללא דלקת בשתלים קשה יותר בהשוואה לשיניים טבעיות. נראה כי למתרפאים בעלי פרופיל סיכון גבוה ישנה רגישות מוגברת לדימום סביב שתלים, ומצב זה נראה כמנבא עלייה נוספת בעומק הכיסים בעתיד.