לדברי מחברי המאמר, הוכח כי אמצעי טיפול תומכים הינם חיוניים להבטחת יציבות החניכיים לטווח הארוך ומניעת אובדן שיניים. כמו כן, טיפול תחזוקה מותאם סביב השתל בהתאם לפרופיל הסיכון של המתרפא הוכח כמועיל לשם מניעת פרי-אימפלנטיטיס. נתונים ארוכי טווח הוכיחו כי מתרפאים אשר אינם מקפידים על קבלת טיפולי תחזוקה לשם מניעה לאחר התקנת השתל נחשפו לשיעור גדול יותר של אתרים עם דימום לאחר בדיקה, עומק כיסים גדול יותר, ותדירות גבוהה יותר של שתלים עם אתר אחד לפחות בו קיים עומק כיס של ≥6 מ"מ. נמצא כי תדירות ביקורי בקרה של אחת ל-5-6 חודשים במתרפאים בפרופיל סיכון נמוך הינה יעילה פי חמישה בהגנה מפני פרי-אימפלנטיטיס מאשר פגישת תחזוקה אחת ל-12 חודשים. השגת סגירת כיס (≤5 מ"מ) נחשבת כנקודת הסיום הטיפולית העיקרית על מנת למנוע את התקדמות המחלה. בנוסף, הוכח שהצלחת הטיפול מושפעת מגורמים ספציפיים לאתר ולמתרפא. בהקשר זה, תכונות פני השטח של השתל או מאפייני הרקמה הרכה הוכחו כמשמעותיים בהערכת החלמת המחלה לאחר טיפולים באופנים שונים. למרות ההשפעה הניכרת של התחזוקה על המניעה של פרי-אימפלנטיטיס והתקדמות המחלה לאחר הטיפול, היענות המתרפאים אינה מספקת. בסקירה שיטתית הכוללת מספר מחקרים קליניים עם תקופות מעקב של שנה עד 10 שנים שיעור ההיענות היה משתנה (86.8-3.3 אחוזים), והרגלי עישון והיסטוריה של מחלות החניכיים היוו את המנבאים הקריטיים של רמת ההיענות. יתר על כן, נמצא כי הסיבות העיקריות שדווחו על ידי המתרפאים לאי הענות הן מידע לא מספק ומוטיבציה. לרוב המוחלט של המתרפאים (74 אחוזים) לא קיים ידע על מחלה סביב השתל. לכן, על מנת להבטיח היענות יעיל לטיפול התומך חיוני לחנך את המתרפאים ולשפר את הבנתם את המחלה.
מטרה
המחקר הרטרוספקטיבי הנוכחי נערך על מנת להעריך את רמת ההיענות לטיפול תומך בעקבות טיפול בפרי-אימפלנטיטיס (SPIT) והגורמים המשפיעים על ההיענות לטיפול. לדעת המחברים, בהתחשב ברלוונטיות הטיפול התומך ביציבות ארוכת הטווח, הנתונים שיגזרו ממחקר זה עשויים לסייע לרופאים בצורה טובה יותר להבנת ההתאמה של מתן טיפול בפרי-אימפלנטיטיס, בהתאם לפרופיל האישי של המתרפא. 17 משתתפי המחקר חולקו לשלוש קבוצות על פי רמת ההיענות לטיפול: שיעור היענות קבוע (RC ≤ 2 טיפולים תומכים לשנה), היענות לא יציבה (EC פחות משני טיפולים תומכים לשנה) ואי היענות (NC פחות מטיפול תומך אחד לשנה). שמונה משתנים הקשורים למתרפאים ותשעה הקשורים לאתר נחקרו כמערפלים פוטנציאליים של ההיענות. המחקר כלל 159 מתרפאים שטופלו באמצעות 1075 שתלים, מתוכם 469 טופלו עבור פרי-אימפלנטיטיס ועמדו בקריטריוני ההכללה. סך של 57.2 אחוזים היו בקבוצת ההיענות הקבועה, 25.8 אחוזים בהיענות לא יציבה ו-17 אחוזים באי הענות. ניתוח סטטיסטי רב-משתני הראה כי עישון וקיום של מחלת החניכיים בדרגה C הפחיתו את הסבירות להיענות קבועה בהשוואה לחסר שיניים מלא או אי-עישון. יתר על כן, הוכח שלגיל יש קשר עם ביקורי המעקב.
מסקנות
החוקרים מסכמים, כי מתן מידע מקיף לפני הטיפול בפרי-אימפלנטיטיס, לגבי חשיבות ההקפדה על קבלת טיפול תומך לאחר טיפול בפרי-אימפלנטיטיס להשגת ושמירת הבריאות סביב השתל, מביא לשיעור היענות קבוע של כ-60 אחוזים.
Monje A, Galindo-Fernández P, Nart J. Supportive therapy following peri-implantitis treatment: A retrospective study on compliance. Clin Oral Impl Res 2024; 35: 621-629