לכה פלואורידית (Fluoride Varnish) היא אחד האמצעים היעילים והנפוצים ביותר למניעת עששת בקרב ילדים ומבוגרים. יעילותה הקלינית מבוססת על מחקרים רבים והיא מומלצת כיום על ידי גופים מקצועיים מובילים כגון ה-American Dental Association (ADA), ה-American Academy of Pediatric Dentistry (AAPD) וה-World Health Organization (WHO). יחד עם זאת, למרות השימוש הנרחב, עולות לעיתים שאלות מצד הורים ומטופלים באשר לבטיחותה של הלכה, בעיקר בהקשר של חשיפה סיסטמית לפלואוריד, חשש לפלואורוזיס, תופעות לוואי ותגובות רגישות. לכה פלואורידית מכילה לרוב 5% נתרן פלואוריד (כ-22,600 חלקים למיליון), וייחודה בכך שהיא נצמדת למשטחי השן ומשחררת יוני פלואוריד באופן מבוקר למשך שעות רבות. מנגנון הפעולה כולל הגברת תהליך הרה-מינרליזציה, עיכוב דה-מינרליזציה ופעילות אנטי-בקטריאלית כנגד Streptococcus mutans. מרבית הפלואוריד בלכה נותר על פני שטח האמייל, ונספג באופן מזערי בלבד לגוף. מחקרים מצביעים על כך שכמות הפלואוריד הנבלעת בעקבות יישום לכה חד-פעמי נמוכה משמעותית מהרמות שעלולות לגרום להשפעות סיסטמיות שליליות. ספיגת הפלואוריד דרך הריריות והבליעה המזערית הקשורה לשימוש בלכה אינן מובילות לרמות פלואוריד חריגות בפלזמה, ואינן חורגות מהערך העליון המותר לצריכה יומית כפי שנקבע על ידי Institute of Medicine. כאשר הלכה מיושמת בהתאם לפרוטוקול המקובל – תדירות של 2–4 פעמים בשנה, כמות מדודה, והימנעות מאכילה או שתייה למשך מספר שעות לאחר היישום – אין עדות מדעית לנזק קצר או ארוך טווח. בקרב ילדים קטנים, כולל תינוקות מגיל 6 חודשים, השימוש בלכה נמצא בטוח ונפוץ במדינות רבות כחלק מתכניות ציבוריות למניעת עששת. החשש מפני פלואורוזיס שיניים עולה בעיקר בקרב הורים, אולם מחקרים פרוספקטיביים מראים כי השימוש בלכה, גם כאשר חוזר מספר פעמים בשנה, אינו מגביר את שיעור הפלואורוזיס לעומת קבוצות ביקורת, וזאת כל עוד נמנעים משימוש עודף במקביל במקורות פלואוריד נוספים (כגון טבליות או מי שתייה עם ריכוז גבוה במיוחד). תופעות לוואי מדווחות הן נדירות מאוד, וברובן כוללות גירוי קל וחולף של רקמות רכות או תחושת אי נוחות רגעית. דיווחים על תגובות אלרגיות לזני לכה שונים, במיוחד אלו המכילים שרפים טבעיים (כגון קולופוניום), קיימים אך נדירים, וניתן להימנע מהם באמצעות שימוש בלכות נטולות שרף או על ידי בירור מוקדם של רגישות ידועה. השימוש בלכה אצל נשים הרות גם כן נחשב בטוח, שכן הפלואוריד אינו חודר את השליה ברמות מזיקות, ויישום מקומי לא צפוי להשפיע על התפתחות העובר. כמו כן, במחקרים ארוכי טווח לא נמצא קשר בין שימוש בלכה לבין השפעות נוירולוגיות, מחלות סיסטמיות או סיכון מוגבר לסרטן. באוכלוסיות עם תפקוד כלייתי ירוד קיימת התאמה קלינית פרטנית, אולם גם במצבים אלה, חשיפה חד פעמית לפלואוריד בלכה אינה מגיעה לרמות טוקסיות. יש לציין כי פרופיל הבטיחות של לכה פלואורידית טוב יותר מזה של תכשירי שטיפה או ג’לים עתירי פלואוריד, במיוחד בקרב ילדים, שכן הכמות הכוללת הנספגת נמוכה יותר והשליטה במינון גבוהה יותר. לסיכום, הספרות המדעית תומכת בשימוש בטוח בלכה פלואורידית בכל קבוצות הגיל כאשר נעשה שימוש בהתאם להנחיות הקליניות המקובלות. יתרונותיה הברורים במניעת עששת גוברים באופן מובהק על כל סיכון פוטנציאלי, והיא ממשיכה להיות מרכיב חשוב בפרוטוקול המניעה האישי והציבורי של בריאות הפה.

ביבליוגרפיה

  1. Weyant RJ et al. Topical fluoride for caries prevention: Executive summary of the updated clinical recommendations and supporting systematic review. J Am Dent Assoc. 2013;144(11):1279–1291.
  2. Marinho VCC. Fluoride varnishes for preventing dental caries in children and adolescents. Cochrane Database Syst Rev. 2013;(7):CD002279.
  3. American Dental Association (ADA). Fluoride varnish: Evidence-based clinical recommendations. 2020.
  4. European Academy of Paediatric Dentistry (EAPD). Best clinical practice guidance for use of fluoride in caries prevention in children. Eur Arch Paediatr Dent. 2019;20(6):507–516.
  5. Beltrán-Aguilar ED, Barker L, Dye BA. Prevalence and Severity of Dental Fluorosis in the United States, 1999–2004. NCHS Data Brief No. 53.
  6. Institute of Medicine. Dietary Reference Intakes for Calcium, Phosphorus, Magnesium, Vitamin D, and Fluoride. National Academies Press; 1997.