מחברי המאמר מציינים כי מים בבקבוקים הפכו פופולריים מאד בשל הנוחות, הטעם והתפיסה כי הם טהורים. בשנת 2016, הפכו בקבוקי המים למשקה המסחרי הלא אלכוהולי הנצרך ביותר בארצות הברית. מינהל המזון והתרופות האמריקני (FDA) בודק את המים בבקבוקים ומגדיר אותם בהתאם לקטגוריות. מי שתייה המסופקים באמצעות אספקת מים ציבוריים (מי ברז), לעומת זאת, מוסדרים על ידי הסוכנות להגנת הסביבה ואינם נחשבים למשקה מסחרי. צריכת מים בבקבוקים תורמת באופן משמעותי לצריכת המים הכוללת. מנתוני סקר בדיקת הבריאות והתזונה לשנת 2016-2011, התברר כי מים בבקבוקים תרמו 38 אחוזים מכלל נפח מי השתייה בקרב גילאי ארבע ומעלה. נמצאו הבדלים נוספים בגילאים, אתניים וגזעיים, למשל מבוגרים אמריקאים מקסיקנים צורכים פי 1.5 יותר מים מבקבוקים מאשר מי ברז. פלואורידציה של אספקת המים הקהילתית (מי ברז) נחשבת למהלך בריאות ציבור חשוב להעברת כמויות קריוסטטיות של פלואוריד (F) והגיע בשנת 2016 ל-72.8 אחוזים מאוכלוסיית ארצות הברית, באמצעות מערכות המים הקהילתיות. בעוד שהיתרונות כנגד עששת של פלואורידציה של מים בקהילה (CWF) הוכרו באופן נרחב, ההשערה היא כי החלפת מי הברז לטובת מים בבקבוקים משפיעה לרעה על בריאות הפה. דווח כי בהשוואה למי ברז, מרבית המים בבקבוקים הזמינים מסחרית מכילים רמות לא מספיקות של פלואוריד הדרושות למניעת עששת. מים בבקבוקים עשויים גם לספק מינרלים אחרים, כגון סידן (Ca), מגנזיום (Mg), אשלגן (K) ונתרן (Na), החשובים לבריאות ולשמירה על תפקודי הגוף. מחקרים קודמים הדגישו שקיימים הבדלים ניכרים בריכוזי המינרלים בין מי ברז לבין מים מבקבוקים. עם זאת, מחקרים אלו נערכו לפני עשור לפחות. בהתחשב בהתפתחויות בשוק המים בבקבוקים, ומכיוון שמחקרים קודמים על תכולת המינרלים של מים בבקבוקים בארצות הברית ניתחו ריכוזי יונים מסוג F או Ca ומתכות אחרות אך לא במקביל, נראה לחוקרים שיש מקום לניתוח מחודש של נתונים אלה.

מטרה

במחקר הנוכחי בוצע ניתוח של F ו-Ca כמו גם של ריכוזי Mg, K ו-Na במים בבקבוקים שהינם זמינים באינדיאנפוליס, אינדיאנה ארצות הברית. כמטרה משנית, רצו המחברים גם לספק מידע על התרומות הפוטנציאליות של מים בבקבוקים לצריכת F, Ca, Mg, K ו-Na על ידי השוואת הנתונים עם צריכת הייחוס התזונתי (DRI), שפותחה על ידי האקדמיה הלאומית למדעים, הנדסה ורפואה בארצות הברית. החוקרים בחרו במדגם נוחות על ידי רכישתם של כל מי הבקבוקים השונים מהסופרמרקטים העיקריים הפועלים באינדיאנפוליס, אינדיאנה. הם ניתחו את תכולת הפלואוריד באמצעות ריכוזי אלקטרודה ומתכת ספציפיים של יון פלואוריד באמצעות ספקטרוסקופיית ספיגת אטום. הם השתמשו בצריכת ההתייחסות התזונתית לחישוב צריכות היפותטיות של כל המינרלים. זוהו 92 סוגי מים שונים בבקבוקים. ריכוזי הפלואוריד היו בדרך כלל נמוכים, כשהממוצע היה 0.11 חלקים למיליון ppm , חציון 0.04 ppm. רק שני סוגים של בקבוקי מים הכילו יותר מ-0.7 ppm של פלואוריד (0.95 ppm ו-1.22 ppm ). ריכוזי המתכת השתנו במידה ניכרת בין סוגי המים השונים. ריכוזי הסידן נעו בין פחות מ-0.1 עד 360 ppm והיו גבוהים יותר מאלו של מגנזיום, נתרן ואשלגן. בסך הכל, מרבית המים בבקבוקים אינם תורמים לצריכה מספקת של פלואוריד, אשלגן או נתרן או להקצבות המומלצות לסידן ומגנזיום בתזונה. עם זאת, מספר סוגים של מים בבקבוקים עשויים לספק תרומות משמעותיות לצריכת פלואוריד, סידן ומגנזיום.

מסקנות מחברי המאמר הן, כי ריכוז הפלואוריד ב-90 מתוך 92 מי הבקבוקים שנחקרו אינו מספיק על מנת לתרום למניעת עששת. רק חלק מהמים בבקבוקים עשויים להיחשב כמקדמי בריאות. ההשלכות המעשיות של המחקר הן, כי על אנשי מקצוע בתחום רפואת השיניים לקחת בחשבון את תכולת המינרלים במים הנצרכים על ידי המתרפאים במהלך הערכת הסיכונים לעששת.

Almejrad L, Levon JA, AE Soto-Rojas, et al. An investigation into the potential anti caries benefits and contributions to mineral intake of bottled water. J Am Dent Assoc 2020; 151(12): 924-934