סיבוכים ביולוגיים ומכניים עשויים להופיע לעתים קרובות במהלך תפקודם של שתלים דנטליים בקרב 32.4 אחוזים מהם ברמת השתל ו-34.6 אחוזים ברמת המתרפא. מוקוזיטיס סביב השתל נחשבת לאירוע הפיך ומוגדרת כדלקת של הרירית באזור השתל בהיעדר אובדן רציף של העצם השולית. פרי-אימפלנטיטיס הינו מצב פתולוגי המתרחש ברקמות סביב שתלים דנטליים, המאופיין בדלקת של הרירית סביב השתל ואובדן פרוגרסיבי של העצם התומכת. פרי-אימפלנטיטיס נחשב למצב בלתי הפיך ועלול להוביל לאובדן השתל. ואכן, במחקר שבו נערך מעקב ארוך טווח אחר שתלים, נמצא כי אובדנם של 14 מתוך 22 שתלים נגרם כתוצאה מזיהום סביב השתל.
הגדרות קליניות של פרי-אימפלנטיטיס מתבססות למעשה על מדדי הדימום בעת בדיקת מחדר ו/או היווצרות של תפליט, עומק כיסים ומצב העצם או שינוי גרמי סביב השתלים. מחברי המאמר טוענים כי נוצר קשר של סיבה לתוצאה בין הצטברות של רובד חיידקים להתפתחות דלקת סביב שתלים.
גורמים הקשורים למצב החניכיים והטיפול במחלות החניכיים, כגון ההיסטוריה של מחלת החניכיים, מחלה שלא טופלה, היגיינת פה לקויה וחוסר עמידה בטיפולי התחזוקה, הם חלק ממדדי הסיכון החשובים לפרי-אימפלנטיטיס. לדברי מחברי המאמר, למרות שההיסטוריה של מחלת החניכיים מוכרת כסיכון עיקרי לפרי-אימפלנטיטיס, ההכרה בהשפעה הקלינית שלה משתנה מאוד בין המחקרים הקיימים בשטח זה. הם מציינים, כי ההגדרה הקלינית של מצב חניכיים עשויה להשפיע על הקשר בין מחלת החניכיים לפרי-אימפלנטיטיס.
בסקירה שיטתית שנערכה לאחרונה על נושא זה, נמצאו לאבחנה של פרי-אימפלנטיטיס 31 הגדרות קליניות שונות ששימשו במחקרים. כמו כן, כתוצאה מחוסר עקביות בהגדרת המקרה, השכיחות של פרי-אימפלנטיטיס נעה בין אחוז אחד ל-47 אחוזים והודגשה החשיבות במתן הסכמה לגבי ההגדרות של פרי-אימפלנטיטיס, במיוחד על מנת ליצור סטנדרטיזציה ולשפר את הפרוטוקולים הטיפוליים במחלה. יתר על כן, נקודת הזמן בו נערכה הערכת מצב החניכיים עשויה אף היא להשפיע על הקשר עם פרי-אימפלנטיטיס. במחקרים רבים מבוססת הערכת הסיכון לחניכיים על אבחון חניכיים ראשוני ו/או מוערכת שוב בבדיקה הסופית. לעומת זאת, ההשפעה של תגובת הטיפול בחניכיים לפני הצבת השתל נחקרה הרבה פחות.
מטרה
במחקר הנוכחי נעשתה הערכה רטרוספקטיבית של הקשר בין תוצאות הטיפול בחניכיים ושכיחותן של מחלות סביב השתלים ברמת הרקמות. לצורך המחקר נבדקו 86 מתרפאים עם 260 שתלים (שטראומן, AG, באזל, שוויץ) שעברו טיפול תומך בחניכיים והשתלות במשך יותר משלוש שנים במחלקה לפריודונטיה של הפקולטה לרפואת שיניים בשטרסבורג צרפת.
נתונים קליניים ורדיוגרפיים של החניכיים והשתלים נרשמו בבדיקה הראשונית (T0), לפני הצבת השתל (T1) ובבדיקה חוזרת סופית (T2). נעשה שימוש בשתי הגדרות של חומרת הפרי-אימפלנטיטיס, PIBE ו-PIKA המתאימות לנוכחות של כיס פריודונטלי שהינו ≥ 5 מ"מ או ≥ 6 מ"מ עם דימום בבדיקת מחדר או קיום תפליט וסימנים רדיוגרפיים של רמת עצם של ≥ 2 מ"מ, או ≥ 3 מ"מ במהלך המעקב אחר השתלים, בהתאמה. ניתוחי הנתונים נערכו ברמת המטופל. המעקב הממוצע אחר השתלים למתרפא היה 9.4 שנים ו- 38.0 אחוזים מהמתרפאים קיבלו שתל במשך 10 שנים לפחות. שני שתלים אבדו בעקבות פרי-אימפלנטיטיס. שכיחות המתרפאים עם PIKA ו-PIBE הייתה 15.1 אחוזים ו-12.8 אחוזים בהתאמה. כיסי חניכיים שיוריים, אובדן התאחיזה הקליני, אובדן עצם/גיל ב-T2 היו בולטים יותר במתרפאים עם PIKA ו-PIBE. ניתוח רגרסיה של קוקס המותאם למספר השתלים למתרפא הראה שכיסים שיוריים ב-T1 נקשרו באופן עצמאי ל-PIKA ו-PIBE. אבחון ראשוני של מחלת חניכיים חמורה היה קשור לשכיחות המדדים של PIBE.
מסקנות מחברי המאמר הן, כי מצבים פריודונטליים הקיימים לפני הצבת שתלים הינם אינדיקטורים לסיכון לשכיחות של פרי-אימפלנטיטיס. במהלך מעקב השתלים נראה כי חומרת המצב של החניכיים מהווה אינדיקטור אמין לרגישות המתרפאים להתפתחות פרי-אימפלנטיטיס.
Vagia P, Papalou I, Burgy A, et al. Association between periodontitis treatment outcomes and peri-implantitis: A long-term retrospective cohort study. Clin Oral Implants Res 2021. DOI: 10.1111/clr.13741