מחברי המאמר מדגישים כי כשל של שתלים מתואר כאובדן השתל או מצב הדורש את הסרתו. את הסיבות לכשל בשתלים ניתן לחלק לכשל ביולוגי, מכני ואִיאָטרוגֵני, כמו גם התאמה בלתי מספקת של המתרפא. קריטריונים קליניים להסרת שתלים הינם: (1) כאב במישוש, בהקשה או בעת תפקוד; (2) ניידות אופקית ו/או אנכית; (3) אובדן עצם מתקדם בלתי מבוקר; (4) תפליט בלתי מבוקר; או (5) אובדן עצם של יותר מ-50 אחוזים סביב השתל. הסרת שתל בתוך 12 חודשים לאחר ההשתלה נחשבת לכישלון שתל מוקדם. כשל מוקדם מתרחש בעיקר בגלל כישלון לביסוס של אוסאואינטגרציה.
מייד לאחר הניתוח, תהליך ריפוי הפצע הגרמי מופרע ונוצרת קפסולה פיברוטית סביב השתל המלווה ברקמת צלקת ו/או בצמיחת אפיתל, העלולים להוביל לניידות. זיהום סביב אזור הניתוח, ניהול כירורגי לא מיומן של הרקמות הקשות והרכות, היעדר יציבות ראשונית וטראומה כירורגית כגון התחממות יתר של העצם, הינם הגורמים החשובים ביותר לכישלון שתל מוקדם. כישלון שתל מאוחר מתרחש מכיוון שהאוסאואינטגרציה נפגעת עם השנים. הסיבה העיקרית לכשל שתלים מאוחר הינה פרי-אימפלנטיטיס, מצב המתאר היווצרות דלקת סביב השתל המתפקד המלווה באובדן העצם התומכת מעבר ליכולת הפיזיולוגית לרה-מודלינג של העצם. לדברי המחברים, רוב אנשי המקצוע חושבים כי פרי-אימפלנטיטיס הינה מחלה הנגרמת על רקע מיקרוביולוגי וכי למיקרוביוטה יש תפקיד מכריע בתהליך הדלקתי ובאובדן העצם שבעקבותיו. עם התקדמות אובדן העצם השולית גדל מספר החיידקים באזור השתל. הגורמים העיקריים התורמים לכשל השתל הינם היגיינת פה לקויה והיעדר טיפול בתחזוקת השתלים. כמו כן, יש תפקיד גם לתותבות לקויות (אי התאמה של מבנה העל, עודף צמנט והנגישות לאמצעי היגיינה). יתר על כן, נראה כי קיים סיכון גבוה יותר לפתח פרי-אימפלנטיטיס בקרב אנשים מעשנים, מתרפאים עם מחלת חניכיים, או בקרב הסובלים ממחלות מערכתיות כגון סוכרת, שהינה מבוקרת בצורה גרועה. בניגוד לשיניים, שתלים נותרים יציבים עד לאובדן אוסאואינטגרציה באזור האפיקלי הסופי. במחקרים רבים מדווח על זמן ההישרדות והמספר או האחוזים של שתלים שאבדו, אך לרוב לא ברור באיזו רמת אובדן עצם מוסרים השתלים.
מטרה
המחקר הרב-מרכזי הנוכחי מדווח על מפלס העצם בזמן הסרת השתל וזמן הישרדות שתלים אלו מ-12 מרפאות שיניים של מומחים להשתלות שיניים בגרמניה. החוקרים ניסו לענות על השאלות, האם קיים מפלס עצם מקובל באופן אוניברסאלי שמעבר אליו לא נשמרים שתלים ואילו גורמים משפיעים על אובדן העצם וזמן ההישרדות של שתלים מוסרים. מומחים להשתלות שיניים התבקשו לספק שתלים שהוסרו עקב פרי-אימפלנטיטיס ומידע קליני קשור להליך זה. כשלים מוקדמים (זמן הישרדות <12 חודשים) נותחו בנפרד. הם התבקשו לענות על שאלונים שכללו גיל, מין, עישון, מיקום השתל, שימוש בתחליפי עצם ומותג השתלים. השתלים המוסרים נמדדו ואובדן העצם הוערך באמצעות צילומי רנטגן. מודלים סטטיסטיים של השפעות מעורבות מותאמות שימשו לשם הערכת אובדן העצם וזמן ההישרדות.
12 מרפאות שיניים סיפקו 192 שתלים שהוסרו מ-161 מתרפאים עם 99 צילומי רנטגן מיוחסים. 33 שתלים מוסרים (17.2 אחוזים) היו כתוצאה מכשלים מוקדמים. למעט הכשלים המוקדמים, זמן ההישרדות הממוצע היה 9.5±5.8 שנים עם אובדן עצם מוחלט ויחסי של 7.0±2.7 מ"מ ו-66.2±23.7 אחוזים, בהתאמה. שתלים שסבלו מכשלים מאוחרים הוסרו בעת אובדן עצם ממוצע של 57.7 אחוזים בלסת העליונה ו-73.7 אחוזים בלסת התחתונה ללא קשר לזמן ההישרדות. במודלים הסטטיסטיים של השפעות מעורבות נמצא כי רק הגיל בעת ההשתלה נותר הגורם המשמעותי לזמן ההישרדות. שתלים הציגו אובדן יחסי של העצם שהיה משמעותי באם היו ממוקמים בלסת התחתונה או באם היו קצרים יותר.
מסקנות מחברי המאמר הן, כי למרות שאובדן העצם הממוצע (66.2 אחוזים) שבו הוסרו השתלים נמצא בהתאם למופיע לספרות, השונות וההבדל בין הלסתות מצביעים על כי לאנשי המקצוע בתחום אין סף מקובל שמעבר לו לא ניתן לשמר שתל.
Wentorp F, Jablonowski L, Pink C, et al. At which bone level are implants explanted? Clin Oral Implants Res 2021 Mar 23. doi: 10.1111/clr.13747