לדברי מחברי המאמר, המונח הפרעה טמפורומנדיבולרית (TMD) משמש לציון קיום של כאב או חוסר תפקוד אורופציאלי הכרוכים בשרירי הלעיסה, המפרק הטמפורומנדיבולריTMJ) ) ומבנים המזוהים איתם. בשל האופי הכרוני ותסמינים תכופים של מחלות נלוות, TMD משפיע לרעה על איכות החיים הקשורה לבריאות הפה. הפרעה זו משפיעה על 15-10 אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת הכללית, עם השכיחות הגבוהה ביותר בקרב גילאי 20 עד 50. לנשים יש שכיחות כפולה של TMD בהשוואה לגברים, וכמו ברוב מצבי הכאב האחרים, הן נמצאות אף בסיכון גבוה יותר לפתח כאב אורפציאלי כרוני. במחקר אורך שביצעו החוקרים, דווח לאחרונה על הבדלים מגדריים בהתפתחות ובכרוניזציה של כאב אורופציאלי, אך לא נחקרו המצבים הקשורים למפרק והיחס שלהם לכאב.
כאב אורופציאלי או בעיות הקשורות לשרירים ומצבים הקשורים ל-TMJ עלולים לפגוע בפעילות הלסת. לפיכך, בני אדם הסובלים מהפרעה טמפורומנדיבולרית מדווחים על מגוון תסמינים, כולל כאב, עייפות ותפיסה ונעילה של הלסת, שלעתים קרובות משפיעים לרעה על התפקוד היומיומי של הלסת. הפרעות הקשורות למפרקים כגון מחלות ניווניות של המפרק ותזוזה של הדיסק, עם או בלי רדוקציה, עשויות להתבטא כתפיסה ונעילה של הלסת, בנוסף לקולות נפוצים של "קליק". צלילים של הלסת נפוצים גם באוכלוסיות ללא הפרעות ולכן נחשבים בעיקר לווריאציה פיזיולוגית, בעוד שתפיסה ונעילה עלולים לפגוע בתפקוד הלסת, כולל בתקשורת ובלעיסה. למרות שתפיסה ונעילה של המפרק פחות נפוצים ופחות נחקרים מכאב אורופציאלי, ההשפעה על הפרט היא לרוב משמעותית. מחקרים על הקשר בין תפקוד לקוי של הלסת הקשור במפרקים לבין כאב אורופציאלי מדווחים על תוצאות סותרות, לדוגמא כאב תכוף לעומת היעדר כאב במפרקים.
לדברי המחברים, ההבנה כיצד הפרעות בתפקוד הלסת הקשורות למפרקים וכאב מתפתחים ביחס הדדי עם הזמן הינה מהותית בהערכת גורמי הסיכון והפרוגנוזה, כמו גם בתכנון הטיפול.
מטרה
המחקר הנוכחי נערך על מנת להעריך את השכיחות, הנפיצות וההבדלים בין המינים בתפיסה/נעילה של הלסת לאורך זמן וביחס לכאב אורופציאלי בכלל האוכלוסיה. השערת האפס הייתה שתפיסה/נעילה של הלסת הינה תכופה יותר בנשים מאשר בגברים וכי תחילת התפיסה/נעילה של הלסת מופיעים במקביל להופעת כאב אורופציאלי. המחברים אספו נתונים משלוש שאלות סקר מאומתות על כאב אורופציאלי ותפיסת/נעילת הלסת, מכל הבדיקות הדנטליות השגרתיות שנערכו בשירותי בריאות השיניים הציבוריים בווסטרבטון, שוודיה, משנת 2010 עד 2017. נעשה שימוש במשוואת אומדן כללית לוגיסטית כדי להסביר תצפיות חוזרות. בסך הכל, 180,308 בני אדם (בגילאי 104-5) נבדקו ב-525,707 בדיקות דנטליות. החל בשנת 2010 ובהתבסס על 37,647 משתתפים, השכיחות של תפיסה/נעילה שדווחו באופן עצמי הייתה גבוהה יותר בנשים מאשר בגברים (3.2 אחוזים לעומת 1.5 אחוזים), והקשר והרמה הללו נותרו דומים לאורך כל תקופת המחקר. שיעור ההיארעות השנתי היה 1.1 אחוז בנשים ו-0.5 אחוז בגברים. נשים היו בסיכון גבוה יותר מגברים לדיווח הן על הופעה ראשונה והן על תפיסה/נעילה מתמשכת. תת-הקבוצה של הופעה בלעדית (n=135,801) של כאב אורופציאלי או תפיסת/נעילת לסתות דווחה על ידי 84.1 אחוזים, בעוד שהופעה במקביל דווחה על ידי 13.4 אחוזים.
מסקנות
לדעת מחברי המאמר, הממצאים לגבי שכיחות, נפיצות והתמדה גבוהים יותר בנשים בהשוואה לגברים מצביעים על כך שההבדלים בין המינים שנראו עבור כאב אורופציאלי מתקיימים גם עבור תפיסה/נעילה של הלסת. הממצאים מצביעים גם על הופעה עצמאית של תפיסה/נעילה וכאב אורופציאלי בדיווח עצמי, מה שמחזק את ההבדלים הפתופיזיולוגיים בין מצבים אלה.
Ilgunas A, Häggman-Henrikson B, Visscher CM, et al. The longitudinal relationship between jaw catching/locking and pain. J Dent Res 2022. DOI: 10.1177/00220345221138532