ממצאים קליניים והיסטוריה של אובדן עצם באתרי שתלים

פרי-אימפלנטיטיס הינו מצב פתולוגי ברקמות סביב שתלים דנטליים הקשור לרובד. המצב מאופיין בדלקת ברירית סביב השתל ואובדן העצם התומכת. מחקרים אודות השכיחות של פרי-אימפלנטיטיס הראו כי מצב זה הינו שכיח ומשפיע על >10 אחוז מהמתרפאים אשר סופקו להם שחזורים הנתמכים בשתלים. לצורך אבחון נאות של המחלה, נדרשת בדיקה עדינה של הרקמות הרכות סביב השתל וכן הערכה רדיוגרפית של רמות העצם השוליות. המאפיינים של פרי-אימפלנטיטיס הינם דימום בעת בדיקת מחדר (BoP) בשילוב עם עלייה בעומק הכיסים (PPD) ואובדן פרוגרסיבי של העצם השולית. אי לכך, לדברי מחברי המאמר בדיקות שגרתיות של בני אדם הנושאים שתלים צריכות לכלול בדיקה חזותית, הערכה קלינית של BoP ו-PPD וכן כאשר קיימת אינדיקציה, הערכה רדיוגרפית של רמות העצם השולית. ההנחיות האירופיות בנושא ההגנה מפני קרינה ברדיולוגיה הדנטלית (נציבות אירופה, 2004) מרתיעות באופן ברור מפני צילומי רנטגן שגרתיים ללא בדיקה קלינית קודמת. אי לכך, נדרשות הנחיות לרופאים לגבי ביצוע צילומי רנטגן בעת בדיקות מיון על מנת למזער את מספר התוצאות השליליות הכוזבות. הם מדגישים כי אמצעים קליניים כגון הופעת דימום בעת בדיקה בשילוב עם עומק הכיסים אינם הליכים פולשניים וניתן להעריכם בקלות, אך הדיוק הדיאגנוסטי שלהם כמבחני סינון עבור אובדן עצם טרם נקבע. אמנם נתונים מסוימים מעידים כי עומק הכיסים מהווה מדד מתואם להערכה ניתוחית של רמות העצם באתרי פרי-אימפלנטיטיס, אולם לא הוכח קשר כללי בין דימום ועומק כיסים לבין הרמה או האובדן של העצם השולית. אבחון של פרי-אימפלנטיטיס מבוסס על הערכה קולקטיבית של ממצאים, כולל ככל האפשר הערכות אורכיות. אולם, במציאות, נתוני התייחסות אינם זמינים בדרך כלל, והרופאים צריכים לבצע אקסטרפולציה על סמך מדידות הנעשות בנקודת זמן אחת.

מטרה

המחקר הנוכחי בוצע על מנת להעריך באם ממצאים קליניים באתרי שתלים הינם רלוונטיים כמבחנים לסקירת ההיסטוריה של איבוד העצם השולית. החוקרים בחרו באופן אקראי 900 מתרפאים המייצגים >23,000 בני אדם שעברו טיפול משקם הנתמך באמצעות שתלים בשבדיה בשנת 2003. תשע שנים לאחר הטיפול הוזמנו המשתתפים לבדיקה קלינית. בבדיקה השתתפו 596 מתרפאים שקיבלו בתחילה 2,376 שתלים. לאחר תשע שנים נותרו עדיין במקומם 2,277 שתלים בקרב 588 מתרפאים. מתוך אלו נעשתה הערכה קלינית ל-427 מתרפאים אשר נשאו שחזורים שנתמכים בשתלים. ההערכה כללה בדיקת עומק כיסים והימצאות דימום בעת הבדיקה, כמו גם הערכה רדיוגרפית. ההיסטוריה של אובדן העצם אושרה באמצעות התיעוד שנערך בבסיס הטיפול. דיוק האבחון הוערך באמצעות עקומות מאפיינות וניתוחי רגרסיה מרובת רמות. התוצאות בוטאו כרגישות/ספציפיות ויחסי סיכוי. בעוד שרגישות בדיקת עומק הכיסים באמצעות מחדר ביחס לאובדן העצם הייתה נמוכה, הספציפיות הייתה בדרך כלל גבוהה. המודלים הסטטיסטיים העלו כי כל מילימטר נוסף של עומק כיס תואם אובדן עצם נוסף של 0.30 מ"מ (0.33; 0.27 CI 95%). הרגישות של הופעת דימום בעת בדיקה ביחס לאובדן עצם של יותר מ-2 מ"מ הייתה 80.9 אחוזים (86.7; 73.9 CI 95%) ואילו הספציפיות הייתה 42.2 אחוזים (44.8; 39.6 CI 95%).

מסקנות מחברי המאמר הן, כי פרמטרים קליניים באתרי שתלים שהושגו בנקודת זמן אחת נקשרו להיסטוריה של איבוד העצם השולית. בעוד שהופעת הדימום בעת הבדיקה הפגינה רגישות גבוהה, הרי שרגישות בדיקת עומק הכיסים הייתה בדרך כלל נמוכה. הנתונים הנוכחיים מצביעים על כך שהופעת דימום בעת בדיקה הינה מדד רלוונטי לסקירת ההיסטוריה של אובדן עצם בשתלים.

Berglundh J, Romandini M, Derks J, et al. Clinical findings and history of bone loss at implant sites. Clin Oral Impl Res 2021; 32: 314-323