ההצלחה ארוכת הטווח של השתלת שיניים מותנית בגורמים קליניים רבים כולל מיקום התותבת ביחס לשתל, היעדר דלקת וזיהום, ועוד. לדברי מחברי המאמר, נראה כי פרי-אימפלנטיטיס הינה אחת הסיבות העיקריות לכשל של שתלים. השכיחות המדווחת של פרי-אימפלנטיטיס משתנה מאוד בשל קריטריונים שונים שאומצו: מ-6.2 עד 39.3 אחוזים ברמת השתל ומ-10.5 ל-47.8 אחוזים ברמת המתרפא. בפרסום של הסדנה העולמית בשנת 2018 הוגדר בבירור כי פרי-אימפלנטיטיס הינו תהליך דלקתי סביב שתל, כולל דלקת ברקמות הרכות ואובדן פרוגרסיבי של העצם בעקבות השינויים הראשוניים החלים בעצם לאחר ההשתלה. הם טוענים כי למרות השכיחות הגבוהה של פרי-אימפלנטיטיס, למתרפאים בדרך כלל יש תפיסה מוגבלת לגבי הסיכונים הכרוכים במחלה זו והינם מוטרדים מאוד כאשר היא מתרחשת. בנוסף, יש למתרפאים ציפיות גבוהות באופן לא מציאותי מטיפול בשתלים דנטליים, ורואים בטיפול כזה פתרון מוחלט, ללא סיבוכים, שאינו מותנה בצורך בהמשך רציף של טיפולי פה מקצועיים.
עם זאת, למיטב ידיעתם, עד כה לא נחקרו ההשלכות של הסרת שתלים, במיוחד מנקודת מבטם הסובייקטיבית של המתרפאים לקראת הנכונות לעבור הליך של טיפול השתלה חוזר. כמה חוקרים המליצו על החדרת שתל חדש באותו המיקום של השתל הכושל, במיוחד במקרה של שיקום שתל יחיד. נראה כי הצבת שתל חדש מייד לאחר הסרת שתל בעקבות פרי-אימפלנטיטיס במיקום שהינו נגוע באופן פוטנציאלי עשויה להיות החלטה מסוכנת. זאת למרות שהספרות מתארת גישה זו כאופציה שאינה משפיעה לרעה על שיעורי ההישרדות של השתלים החדשים. מעניין לציין כי מרבית ההחלטות הקליניות לאחר הסרת שתל מבוססות אך ורק על הנחות קליניות ועל ניסיון הרופאים ללא תמיכה של עדות מוצקת.
מטרה
מחקר החתך הנוכחי נערך על מנת להעריך את הסיבות להסרת שתלים ואת אפשרויות הטיפול שהוצעו לאחר מכן ולהתמקד בגורמים הקשורים למתרפאים כגון שביעות רצונם ותפיסתם לגבי הטיפול בשתלים, ונכונות אפשרית לטיפול השתלה מחדש בעקבות הסרת השתל.
במחקר השתתפו מתרפאים שעברו הסרת שתלים ( ≥1) בהם נבדקו הסיבות לכישלון השתל, פרמטרים קליניים ורדיולוגיים לפני ואחרי ההסרה, ונעשתה הערכה של טיפולי הניתוח והשיקום שהוצעו למתרפאים לאחר הסרת השתלים. נרשמה שביעות הרצון של המתרפאים ופרופיל ההשפעה על בריאות הפה (OHIP)-14 שימש לתיעוד דיווחי המתרפאים על תפקוד לקוי ואי נוחות המיוחסים להסרת השתלים.
לבסוף, הוערכו גם ציפיות המתרפאים לאחר הסרת השתלים. נבחנו 31 מתרפאים עם 45 שתלים. הסיבה העיקרית להסרת השתלים הייתה פרי-אימפלנטיטיס (64.5 אחוזים). זמן הישרדות השתל הממוצע לפני הסרת שתלים היה 120.3±88.2 חודשים. ממצאים של קיום זיהום (51.7 אחוזים) ודימום בבדיקת מחדר (37.5 אחוזים) היו סימנים שכיחים שהתגלו בזמן הסרת השתלים. ההתערבות הנפוצה ביותר במקביל להסרת השתלים הייתה רגנרציה מודרכת של העצם (74.1 אחוזים). מידת שביעות הרצון המדווחת הייתה גבוהה, וציון ה-OHIP-14 הכולל היה נמוך. עם זאת, נרשם חוסר רצון מסוים של מתרפאים לעבור הצבת שתלים עתידית באותה המרפאה או בידי אותו איש מקצוע, וכן נצפתה עלייה מובהקת מבחינה סטטיסטית בהקפדה על שגרת תחזוקת השתל לאחר הסרת שתלים.
מסקנות מחברי המאמר הן, כי פרי-אימפלנטיטיס הוא הגורם המוביל להסרת שתלים. רגנרציה מודרכת של עצם מיושמת בדרך כלל על מנת להפחית את ההשלכות הקליניות של הסרת השתלים. נראה כי הסרת שתלים אינה משפיעה על שביעות הרצון של המתרפאים ועל איכות חייהם ודווח חוסר רצון מסוים של מתרפאים לעבור הצבת שתלים עתידית באותה מרפאה או עם אותו איש מקצוע.
Gargallo-Albiol J, Tavelli L, Barootchi S, et al. Clinical sequelae and patients’ perception of dental implant removal: A cross-sectional study. J Periodontol 2021; 92: 823-832