ניתן לחלק כשלים בשתלים דנטליים למצבים ביולוגיים וטכניים. סיבוכים ביולוגיים מוגדרים כחוסר יכולת של רקמת המאחסן להקים או לתחזק אינטגרציה עם שתלים דנטליים, כולל פגיעה בתפקוד השתל עקב תהליכים ביולוגיים המשפיעים על העצם התומכת והרקמות הרכות. יתר על כן, כשלים ביולוגיים מחולקים לכשלים מוקדמים ומאוחרים. אובדן שתל מוקדם נחשב באם הכשל מתרחש לפני או בזמן חיבור האבטמנט והסיבה העיקרית היא חוסר של אוסאואינטגרציה לפני ההעמסה התפקודית (כלומר, רקמה סיבית נוצרת בין השתל לבין עצם הסמוכה לאחר מיקום השתל). קיימים גורמים רבים נוספים אשר יכולים לתרום לכישלון שתל מוקדם, כגון גיל, מין, עישון, מיקום השתל, אורך השתל, הפרוטוקול הכירורגי, ספיגת עצם בעת הניתוח והליכי השתלה מידיים. לעומת זאת, אובדן מאוחר של שתלים הינו כישלון של האוסאואינטגרציה שהושגה ונקשר, בין היתר, לעומס יתר של הסגר ולפרי-אימפלנטיטיס. בהקשר זה דווח כי מתרפאים עם היסטוריה של מחלת חניכיים כרונית, שליטה לקויה ברובד וטיפול לא תומך בלתי סדיר של סביבת השתל לאחר הצבתו נמצאים בסיכון מוגבר לפרי-אימפלנטיטיס.
בניגוד לבעיות הביולוגיות, סיבוכים טכניים מייצגים את כל האירועים המכניים שעלולים לגרום נזק לשתלים, לרכיבי השתל ו/או החלק העילי הבנוי על גבי השתל. מבחינה זו, הסיבוכים הטכניים הנפוצים ביותר הם היווצרות סדקים ואובדן הרטנציה (התפרקות הצמנט והתרופפות ברגים). מחברי המאמר מציינים כי שכיחות הסיבוכים הביולוגיים והטכניים היא גבוהה ועלולה להיות בעלת השלכות כלכליות קשות.
אי לכך, הערכת ההישרדות ושיעורי הצלחה, כמו גם ההתרחשות של סיבוכים ביולוגיים וטכניים, הינה בעלת עניין רב לרופאים ועשויה להגביר את הידע וההבנה שלהם בנושא כישלון השתלים. במחקר לאורך תקופה של תשע שנים שנערך לאחרונה נמצא אובדן מוקדם של שתלים ב-4.4 אחוזים מהמתרפאים ו-1.4 אחוזים מהשתלים, בעוד ש-4.2 אחוזים מהמתרפאים ו-2 אחוזים מהשתלים הציגו כשל מאוחר בשתלים. מכאן, ההבנה הנכונה של כל הגורמים לאובדן שתלים עשויה לעזור לרופאי השיניים למנוע סיבוכים אפשריים וכשלים. הם טוענים כי הסיבות לכישלון מוקדם ומאוחר של שתלים יובנו טוב יותר בעקבות ניתוח נתונים קליניים ארוכי טווח אשר יערך במוסד אחד.
מטרה
המחקר הנוכחי נערך על מנת להעריך את שיעורי האובדן המוקדם והמאוחר של שתלים במדגם של מתרפאים שקיבלו טיפול משקם הנתמך על שתלים במסגרת אוניברסיטאית. יתר על כן, המחקר נועד להעריך משתנים לכישלון ההשתלה הקשורים למתרפאים ולשתלים.
החוקרים ביצעו ניתוח בדיעבד בקבוצת מתרפאים שטופלו בטיפול משקם הנתמך על ידי שתלים בתקופה שבין השנים 2012-2001. המתרפאים נבחרו באופן אקראי ממאגר אלקטרוני ותוכננו לפגישה לצורך רישום מאפייני המשתתף וההשתלה. תוצאת המחקר העיקרית הייתה אובדן שתל (כישלון שתל מוקדם ומאוחר). בסך הכל נכללו במחקר 190 מתרפאים ו-710 שתלים. הזמן הממוצע של התפקוד היה 8.2 שנים. ארבעה שתלים (0.6 אחוזים) נכשלו בארבעה מתרפאים (2.1 אחוזים) לפני הצבת השיקום בתקופה ממוצעת של 1.5 חודשים לאחר הניתוח. יתרה מכך, 17 נבדקים (8.9 אחוזים) עברו כשל מאוחר בשתלים, המייצגים 26 שתלים (3.7 אחוזים), לאחר מעקב ממוצע של חמש שנים מהצבת התותבת. המודל הסטטיסטי רב המשתנים הסופי הצביע על שלושה גורמים הקשורים לכשל מאוחר בהשתלה: גיל המשתתפים <55 שנים, מעשנים/מעשנים לשעבר ושתלים ללא גישה להיגיינה בין-פרוקסימאלית.
מסקנות מחברי המאמר הן, כי שיעור כישלון השתלות מוקדם ומאוחר במדגם של 190 מתרפאים שקיבלו טיפולי שתלים במסגרת אוניברסיטאית היה 2.1 אחוזים ו-8.9 אחוזים בהתאמה, ברמת המשתתפים. מתרפאים בני <55 שנים ומעשנים/מעשנים לשעבר וכן שתלים עם גישה בלתי מספקת להיגיינה בין-פרוקסימאלית היו קשורים באופן משמעותי לכשל מאוחר בהשתלה.
Takamoli J, Pascual A, Martinez-Amargant J, et al. Implant failure and associated risk indicators: A retrospective study. Clin Oral Impl Res 2021; 32:619-628