מחברי המאמר מציינים כי באופן גלובלי, במדינות בעלות הכנסה נמוכה, בינונית וגבוהה, מחלת העששת בקרב ילדים עולה על 30 אחוזים ולא השתנתה באופן ניכר מזה 30 שנה. משנת 1990 ועד 2010 ניסתה ארצות הברית לטפל במגפת העששת על ידי הגדלת ההוצאות של Medicaid לילדים ביותר מ-300 אחוזים ואת מספר רופאי השיניים ב-22 אחוזים (מ-163,000 ל-199,000). עם זאת, להשקעות אלו הייתה השפעה מועטה ברמה הלאומית על מצב העששת של ילדים בשיניים נשירות או קבועות. הם טוענים, כי מניעת העששת במסגרת בתי הספר הינה פלטפורמה שיכולה לטפל בנטל העששת העולמי והלאומי. יותר מ-12 סוכנויות פדרליות וארגונים לאומיים המליצו על מניעת עששת בבתי הספר. כתוצאה מכך, במהלך 15 השנים האחרונות חלה עלייה דרמטית במספר התכניות הקיימות למניעת עששת בבתי ספר. עם זאת, בהשוואה לסטנדרט הטיפול הנהוג במרפאות שיניים מסורתיות, מרבית התכניות בבתי הספר מציעות טיפול מוגבל. בנוסף, תכניות המבוססות על בית הספר מציגות שונות משמעותית בסוג הטיפול (למשל, מיון בלבד או מיון בתוספת פעולת מניעה אחת או שתיים), תדירות הטיפול (למשל, פעם או פעמיים בשנה), מיקוד הטיפול (למשל, בכיתות או גיל ילדים ספציפי), או טיפול בשיניים ספציפיות (למשל, משטחי הסגר של השיניים הטוחנות הראשונות הקבועות בלבד). הם מציינים כי בהרחבה, פעולות ממשלתיות ותמריצים כספיים תומכים בשימוש יתר בטיפול מבוסס מרפאות ובניצול חסר של מניעה המבוססת על בית הספר. יתר על כן, למרות שקיים מידע ניכר המבוסס על ניסויים קליניים בנושא יעילותה של התערבות פרטנית למניעה, קיים מעט מידע על יישום או יעילות קלינית של התערבויות משולבות המבוססות על פרקטיקות של בית הספר. משנת 2004 ועד 2010 ערכו מחברי המאמר תכנית מקיפה למניעת עששת בבתי ספר, שסיפקה טיפולים חצי שנתיים למניעת ועצירת עששת בכל השיניים הנשירות והקבועות בילדים. כל הטיפול ניתן על ידי שינניות ודווח בעבר על יעילות העלות של התוכנית.
מטרה
המחקר הנוכחי נועד להצביע על כך, כי טיפול מקיף בבית הספר עשוי למנוע חסמים בטיפול ולהיות יעיל מבחינה קלינית. המחברים ערכו מחקר פרוספקטיבי קבוצתי פתוח במשך שש שנים ב-33 בתי ספר יסודיים ציבוריים בארצות הברית, והעניקו טיפול ל-6,927 ילדים בקהילות עם וללא פלואורידציה של מי השתייה. בתחילה נרשמו לניסוי הקבוצתי שישה בתי ספר (שלב 1), ואחריהם 27 בתי ספר נוספים (שלב 2). החוקרים עקבו אחר המשתתפים משלב 1 עד 5 שנים, והמשתתפים משלב 2 עד 3 שנים. לאחר ביצוע של בדיקות שיניים, העניקו שינניות לילדים טיפול מונע פעמיים בשנה, אשר כלל איטומים באמצעות יונומר זכוכית, שחזורים טיפוליים זמניים של יונומר זכוכית, לכה המכילה פלואוריד, מתן מברשות שיניים ומשחות שיניים המכילות פלואוריד, הוראות להיגיינת הפה, והפנייה לרופאי שיניים בקהילה לפי הצורך. המחברים השתמשו במשוואות אומדן כלליות על מנת לאמוד את השינוי בשכיחות העששת לא מטופלת לאורך זמן. שכיחות העששת שלא טופלה פחתה ביותר מ-50 אחוזים: מ-39-18 אחוזים בשלב 1, ומ-28-10 אחוזים בשלב 2. יחס הסיכויים המותאם של עששת שלא טופלה לביקור במרפאה היה 0.79.
מסקנות המחברים וההשלכות המעשיות של המחקר הן, כי תכנית מקיפה למניעת העששת של בית הספר אשר נוסתה, נקשרה להפחתה ניכרת בעששת שלא טופלה בילדים, ותמכה ברעיון של הרחבת שיטות העבודה המסורתיות, כך שתכלול טיפול נטול תרסיס המבוסס על ביקור במרפאה ובקהילה.
Starr JR, Ruff RR, Palmisano J, et al. Longitudinal caries prevalence in a comprehensive, multicomponent, school-based prevention program. J Am Dent Assoc 2021; 152(3): 224-233