מחלות סביב שתלים הפכו לאתגר מרכזי ברפואת שיניים מודרנית, לא בגלל “כישלון השתל” במובן הקלאסי של אוסאואינטגרציה, אלא בגלל ניהול כרוני של דלקת, ביופילם וסביבת רקמות מורכבת לעיתים. בשנים 2023–2025 התחדדה מגמה: פחות “טכניקה אחת שמנצחת” ויותר עבודה על מערך מניעה־סיכון־תחזוקה־טיפול מדורג, עם דגש חזק על אחידות שפה קלינית והטמעת קווים מנחים.

אבן דרך היא פרסום הקו המנחה S3 של הפדרציה האירופאית לפריודונטיה (EFP) למניעה וטיפול במחלות סביב שתלים. הקו המנחה מדגיש שמניעה מתחילה עוד לפני ההשתלה: בחירת מטופל, איזון גורמי סיכון (עישון, היסטוריה פריודונטלית, היגיינה), תכנון פרותטי בר־תחזוקה והפחתת מלכודות פלאק. לאחר ההעמסה, התוכנית התחזוקתית אינה “ביקור כל חצי שנה” כהרגל, אלא התאמה לרמת סיכון ולמדדי מצב בפועל. הדגש המרכזי הוא אינטרדיסציפלינרי: כירורגיה/שיקום/פריודונטיה/שיננית, סביב אותה מטרה של שליטה בביופילם וניטור עקבי.

בהקשר זה, סקירה שיטתית עדכנית על supportive peri-implant therapy (SPiT) הצביעה על יתרון ברור של פרוטוקולים תחזוקתיים מותאמי־סיכון לעומת תחזוקה סטנדרטית במרווחים קבועים או היעדר תחזוקה. המסר העדכני הוא שתחזוקה אינה “נספח” אלא טיפול בפני עצמו: היא מפחיתה התקדמות, משפרת מדדים קליניים ותורמת לשרידות שיקומית לאורך זמן, במיוחד בקבוצות בסיכון.

בצד הטיפולי הלא־כירורגי, הוויכוח הקלאסי “איזה מכשיר ניקוי הכי טוב” מתחלף בהבנה שמדובר לעיתים בשיפור סימפטומים ולא בפתרון מלא לפרי־אימפלנטיטיס מתקדמת. עם זאת, התקדמויות כן קיימות: סקירה שיטתית ומטה־אנליזה על שימוש ב־powder air-polishing בטיפול לא־כירורגי מצאה שיפור מסוים במדדי פלאק/דימום במוקוזיטיס, ובפרי־אימפלנטיטיס תוצאות דומות בהשוואה לטיפולים אחרים לאורך זמן, כלומר, כלי יעיל כחלק מארסנל, אך לא “כסף קסם”. יתרון מרכזי מעשי הוא יכולת ניקוי עדין יחסית סביב מבנים, עם פחות סיכון לשריטות עמוקות במשטחי טיטניום בהשוואה לכלים מסוימים, אך גם כאן התוצאה תלויה בפרוטוקול והיענות המטופל.

כדי להבין איפה עומדים “אדג’ובנטים” (לייזר, PDT, פרוביוטיקה, אנטיביוטיקה וכו’), מטה־אנליזות רשת (network meta-analysis) מספקות תמונת־על: הן משוות מספר תוספים לצד דהברידמנט מכני. עבודה אחת השוותה שבע שיטות לא־כירורגיות כתוספת לדהברידמנט והראתה הבדלים במגמות שיפור במדדים, אך גם הטרוגניות גבוהה ומגבלות באיכות הראיות. לכן, הטענה המדויקת כיום היא שייתכן יתרון קטן בחלק מהתוספים בחלק מהמדדים – אבל קשה להצדיק פרוטוקול אוניברסלי לכל מטופל.

לייזרים ו־photodynamic therapy (PDT) מקבלים תשומת לב מיוחדת. מטה־אנליזה עדכנית על לייזר בטיפול לא־כירורגי בפרי־אימפלנטיטיס מצאה ירידה במדדי דלקת ועומקי כיס, אך ציינה שבחלק מההשוואות התוצאות דומות לאלו של דהברידמנט מכני, ולכן נדרשת סטנדרטיזציה של פרוטוקולים ומחקר נוסף כדי לקבוע ערך מוסף עקבי. לגבי PDT, מטה־אנליזה עדכנית של RCTs העריכה PDT כתוספת לדהברידמנט (כירורגי או לא־כירורגי) והדגישה פוטנציאל אנטימיקרוביאלי, אך גם כאן איכות הראיות והבדלי פרוטוקול (פוטוסנסיטייזר, מינון, מספר סשנים) מגבילים מסקנות חדות. במונחים פרקטיים: אפשר לשקול תוספים אלו במצבים מסוימים, במיוחד כשמטרת העל היא הפחתת עומס ביופילם
והדלקת , אך לא להציב אותם כתחליף לניהול גורמי סיכון ותחזוקה.

נושא נוסף שעלה חזק הוא “מחיר הטיפול במשטח”: בפרי־אימפלנטיטיס כירורגית, פעולות כמו implantoplasty יכולות לסייע בדה־קונטמינציה, אך מעוררות דיון על פליטת חלקיקי טיטניום. סקירה שיטתית אינטגרטיבית עדכנית מצאה שחלקיקים אכן ניתנים לזיהוי, ובמודלים מעבדתיים יש תגובות דלקתיות תלויות־מינון, אך במחקרים בבני אדם לא הודגמה באופן עקבי אסוציאציה קלינית ישירה בין חלקיקים לבין החמרת פרי־אימפלנטיטיס או אובדן עצם, כאשר רמת הוודאות הכללית נמוכה. גם מחקר עדכני מצא שמיקרו־חלקיקי טיטניום נפוצים ברקמות סביב שתלים ואינם בהכרח מזוהים עם נוכחות פרי־אימפלנטיטיס. כלומר: הסיכון הביולוגי אינו סגור, ויש הצדקה לשיקול זהיר ושימוש בטכניקות מיגון/הפחתת פיזור לפי הצורך.

לסיכום, העדכון החשוב ביותר הוא שינוי פרדיגמה: ממיקוד בטכניקה בודדת למיקוד במערכת. קווים מנחים מדגישים בחירת מטופל, תכנון בר־תחזוקה, תחזוקה מותאמת־סיכון, וטיפול מדורג עם ציפיות ריאליות מתוספים טכנולוגיים. מי שמיישם זאת,  מפחית הפתעות ומגדיל שליטה קלינית לאורך שנים.

רשימת ספרות 

  1. Herrera D, et al. Prevention and treatment of peri-implant diseases – The EFP S3 level clinical practice guideline. J Clin Periodontol. 2023. doi:10.1111/jcpe.13823.
  2. Wang H-L, et al. AO/AAP consensus on prevention and management of peri-implant diseases. 2025.
  3. Mojaver S, et al. Efficacy of supportive peri-implant therapy (risk-based SPiT): systematic review. J Am Dent Assoc. 2025.
  4. Huang N, et al. The clinical efficacy of powder air-polishing in the non-surgical treatment of peri-implant diseases: systematic review and meta-analysis. 2024.
  5. Bai Y, Qin S, Lu B, Wang W, Ma G. Non-surgical adjuncts combined with mechanical debridement in peri-implantitis and peri-implant mucositis: network meta-analysis. PLOS ONE. 2024;19(8):e0305342.
  6. Srinivasan M, et al. Efficacy of non-surgical laser therapy for the management of peri-implantitis: systematic review and meta-analysis. J Dent. 2025;154:105562.
  7. Yan Y, et al. Photodynamic therapy and peri-implant diseases: systematic review and meta-analysis. Front Oral Health. 2025;6:1614982. doi:10.3389/froh.2025.1614982.
  8. Alvarez MBR, et al. Release of titanium particles after implantoplasty in the treatment of peri-implantitis: integrative systematic review. 2025.
  9. Dionigi C, et al. Titanium micro-particles in peri-implant soft tissues: association with peri-implantitis. 2025.