סיבוכים פרותטיים של תותבות קבועות הנתמכות על ידי שתלים עם נעילה קונית

מחקרים מהעבר הצביעו על כך כי שיעור ההישרדות של תותבות קבועות נתמכות בשתלים (כתרים בודדים) הינו משביע רצון. מחברי המאמר מציינים כי למרות זאת, סיבוכים הנובעים מטיפולי שתלים מהווים בעיה מטרידה הן לרופאים והן למתרפאים ומדגישים במיוחד כי כשל בבורג המחבר בין השתל לגורמי השיקום גורם לדאגה בקרב הרופאים והמתרפאים. כפי שהוצג בסקירה שיטתית של הספרות בנידון, 12.7 אחוזים מהתותבות הקבועות הנתמכות בשתלים מושפעות מהתרופפות החיבור לאחר תקופה ממוצעת של 5 שנים. התרופפות הבורג עלולה להיגרם כתוצאה ממומנט הידוק בלתי מספיק, עייפות, אפקט שיקוע (מתרחש כאשר נקודות מחוספסות על משטחי המגע של חיבור משתטחים תחת עומס), מיקרו-תנועה וכיפוף משמעותי. לכן, העמסה מוקדמת מתאימה הינה קריטית לשם יציבות החיבור.

למרות ששחרור ברגים אינו מוביל בהכרח לכשל השיקום, מצב זה עלול לאפשר היווצרות משקעי רובד הנובעים מפערי מיקרו ותנועת מיקרו, ומשקעים אלו יכולים להוביל לסיבוכים ביולוגיים נוספים, כגון פרי-אימפלנטיטיס ומוקוזיטיס סביב שתלים. בהתאם לכך פותחו מערכות שתלים טהורות (ללא ברגים), כגון מערכות חיבור קוניות המתחברות על ידי חיכוך בלבד.

מערכת הממשק שתל-מבנה של החיבור הקוני הינה בעיקר באמצעות שיטת על שם Morse, של שני קונוסים זהים המוחדרים אחד בתוך השני ומחוברים באמצעות ריתוך קר, ובכך מבטלת את סיבוכי התותבת הקשורים לברגים. חיבורי שתל-מבנה מסוג זה הינם בדרך כלל עם קונוס פנימי, שהינו פחות מ-1.5 מעלות והמבנה הינו קבוע אך ורק באמצעות חיכוך.

יתר על כך, הריתוך הקר מספק ממשק שתל-מבנה סגור היטב, התורם לבקרת הרובד ועשוי להפחית את השכיחות של סיבוכים ביולוגיים. בהשוואה למערכות מבוססות ברגים, חיבורי נעילה קונית הינם יציבים יותר ויכולים להתנגד טוב יותר לכוחות רוחבים

וציריים. במחקרים וסקירות שיטתיות רבים נעשתה הערכה של שיעורי הסיבוכים של תותבות קבועות הנתמכות על שתלים. עם זאת, רוב המחקרים המוקדמים הללו

התמקדו במערכות חיבור של שתלים ומבנים מסוג מפרקי ברגים, בעוד שמעטים יחסית בדקו מערכות של חיבור קוני.

מטרה

המחקר הפרוספקטיבי ארוך הטווח הנוכחי נערך על מנת להעריך את היחס בין השיעור המצטבר של היעדרות סיבוכים בתותבות קבועות על גבי שתלים הנתמכות בנעילה קונית לבין גורמים רלוונטיים שונים, כגון גיל המתרפא, מין, תנוחת התותבת, מיקום הלסת, סוג השחזור, אם זה כתר בודד (SC) או תותבת חלקית קבועה (FDP), והחומרים הפרותטיים שהיו בשימוש. נחקרו גם אובדן העצם השוליתMBL) ) ושיעור הישרדות השתלים.

לצורך המחקר, נבדקו מתרפאים שעברו טיפולי שתלים עם חיבורים קוניים בין השנים 2010-2008. הכנת אתרי ההשתלה בוצעה על פי הנהלים המקובלים. ריפוי העצם נמשך יותר משישה חודשים, וההליך הפרותטי החל לאחר מכן. נעשה שימוש בכתרים משולבים במבנים או כתרי חרסינה על גבי זהב, וסוג השיקום היה כתר בודד או תותבת קבועה.

בעת שהכתר היה במקום, הסגר שלו נבדק והותאם היטב, ולאחר מכן הכתר עבר תהליך זיגוג או ליטוש דק. שיטת קפלן-מאייר שימשה לחישוב השיעורים המצטברים ללא סיבוכים במשך חמש ועשר שנים. בנוסף, נעשה שימוש במודל רגרסיה של Cox על מנת לזהות את הגורמים שהשפיעו באופן עצמאי על התוצאות. נבדקו גם הישרדות שתל ואובדן העצם השולית. בסך הכול נבדקו 392 מתרפאים שעברו טיפול עם 541 שתלים ו-434 שחזורים מבוססי שתלים קוניים משנת 2008 ועד 2010. השיעור המצטבר הכולל לאי קיום סיבוכים בחמש שנים היה 83.34 אחוזים. הסיבוך הפרותטי הנפוץ ביותר היה היווצרות שברי שבבים בּוִינִיר, בשכיחות של 67.53 אחוזים. השיעור של אי קיום

סיבוכים של כתרים משולבים במבנים היה גבוה באופן משמעותי מזה של כתרי חרסינה על גבי זהב, השיעור באזורים של השיניים הטוחנות היה גבוה משמעותית מזה של אזורים פּרֵמולָרִים, וזה של נשים היה באופן משמעותי גבוה מזה של גברים. אירעו רק שלושה כשלי שתלים, וערכי איבוד העצם השולית הממוצעים לאחר שנה, חמש שנים ועשר שנים היו 0.25 מ"מ.

מסקנת מחברי המאמר היא, כי שברי שבבים של הויניר היוו את הסיבוך השכיח ביותר בשחזורים קבועים הנתמכים בשתלים עם נעילה קונית. שכיחות סיבוכים עבור כתרים משולבים במבנים גבוהה משמעותית מזו של כתרי חרסינה על גבי זהב. גיל, מיקום וסוג התותבת אינם גורמים הקובעים קיום של סיבוכים פרותטיים. ההשפעה הקלינית ארוכת הטווח של שתלים עם נעילה קונית יכולה לענות על הצרכים הקליניים. רמת רקמת העצם סביב השתל עשויה לשמור על יציבות לטווח הארוך.

Gao WM, Geng W, Luo CC. Prosthetic complications of fixed dental prostheses supported by locking‑taper implants: A retrospective study with a mean follow‑up of 5 years. BMC Oral Health (2021). doi.org/10.1186/s12903-021-01843-2