מחברי המאמר מציינים כי פרי-אימפלנטיטיס הופכת לבעיה הולכת וגוברת בה נתקלים אנשי המקצוע בתחום רפואת השיניים ברחבי העולם. המחלה מאופיינת בהתפתחות דלקת ברקמות הרכות סביב השתל ואובדן הדרגתי של העצם התומכת. למרות שקשה להעריך את שכיחות הפרי-אימפלנטיטיס והבדלים אזוריים אפשריים, מחקרים בהם השתמשו בהגדרות מקרה וזמני מעקב דומים של פרי-אימפלנטיטיס הראו כי קיימת שכיחות גבוהה יותר בכ-10 אחוז בארצות הברית בהשוואה לאירופה (26 אחוזים לעומת 16 אחוזים ברמת המתרפא). למרות הבדלים פוטנציאליים בשכיחות המחלה, קיימת הסכמה כי הביופילם ממלא תפקיד חשוב באטיולוגיה של פרי-אימפלנטיטיס כגורם ראשוני לתגובה הדלקתית. יתר על כן, גורמים מערכתיים, מקומיים, גנטיים, התנהגותיים ואִיָטרוגניים קשורים להופעתה והתקדמותה של המחלה. סוכרת מהווה את גורם הסיכון המערכתי הנחקר בהרחבה הרבה ביותר ביחס לפרי-אימפלנטיטיס. מחלות מערכתיות אחרות כגון אוסטאופורוזיס ומחלות לב וכלי דם, כמו גם הטיפול בביספוספונטים דרך הפה, דווחו כגורמי סיכון אפשריים נוספים, אולם הראיות להשפעתן על הופעת המחלה הינן חלשות. גורמים מקומיים, כולל הימצאות רובד השיניים, חוסר רקמות קרטניות וחספוס פני השטח של השתל נקשרו גם הם לסיכון גבוה יותר למצבים פתולוגיים סביב שתלים. מחקרים הראו גם את הרלוונטיות של גורמים אִיָטרוגניים כגון מיקום לא תקין של השתל, הימצאות צמנט שיורי ועיצוב לקוי של התותבת, המגביל את הנגישות להיגיינת הפה. בנוסף, עומס אוקלוזאלי נקשר לסיבוכים מכניים של שתלים ואובדן העצם סביב השתל. גורמים הקשורים למתרפא כגון עישון, היסטוריה של מחלת חניכיים וחוסר טיפול תחזוקתי נקשרו לשכיחות גבוהה יותר וחומרה של פרי-אימפלנטיטיס. האבחנה של פרי-אימפלנטיטיס מבוססת על פרמטרים קליניים כגון עומק כיסים, דימום והיווצרות תפליט, ולראיות רדיוגרפיות לאובדן עצם בעקבות רמודלינג ראשוני של העצם.
מעקב אחר השינויים בפרמטרים הקליניים והרדיוגרפיים לאחר השלמת התותבת הנתמכת בשתלים הינו חשוב לאבחון פרי-אימפלנטיטיס. בהיעדר הערכות קליניות ורדיוגרפיות קודמות, האבחנה מבוססת על הימצאות כיס ≥ 6 מ"מ מלווה בדימום, תפליט מוגלתי ואובדן עצם של ≥3 מ"מ מפלטפורמת השתל. למרות שהוצעו אסטרטגיות טיפול שונות לפרי-אימפלנטיטיס, לא קיימת הסכמה לגבי מהות ההתערבות היעילה ביותר. הטיפול הלא ניתוחי הינו תמיד האופציה הראשונה, העשויה להביא לשיפור בנטיית הדימום ובמקרים מסוימים להפחתת כיס של ≤1 מ"מ. במקרים חמורים יותר, טיפול בלתי כירורגי לבדו אינו מספיק על מנת לעצור את המחלה ולסלק את החיידקים מפני השטח המחוספסים של שתלים. השימוש בחומרי חיטוי מקומיים, אנטיביוטיקה מערכתית, לייזר וטיפול פוטודינמי הוצעו כאמצעי נלווה לדבריטמנט מכני. עם זאת, העדויות הקיימות מצביעות על יתרונות מינימליים נוספים של אמצעים נלווים אלה לשיפור הפרמטרים הקליניים. טיפול כירורגי הוכיח את עצמו כיעיל יותר, וכתוצאה ממנו ניתן להגיע להפחתת עומק הכיסים והדימום בעת בדיקת מחדר ולראיות רדיוגרפיות שמצביעות על מילוי פגמים. חלק מהגישות הכירורגיות שדווחו בספרות כוללות דבריטמנט באמצעות מתלה פתוח, רזקציה עם או בלי אימפלנופלסטיקה וגישות שחזור כולל שימוש בהשתלות עצם שונות עם או בלי שימוש בממברנות. לדברי מחברי המאמר, בהתחשב בשכיחות הגבוהה של פרי-אימפלנטיטיס ברחבי העולם, קיימת שאלה מעניינת עד כמה המומחים לחניכיים באזורים שונים בעולם שותפים בשיקוליהם בהקשר לפרי-אימפלנטיטיס.
מטרה
המחקר הנוכחי נועד להשוות את תגובותיהם של מומחי חניכיים בארצות הברית לעומת אלו באירופה בנוגע לגורמי סיכון הקשורים לפרי-אימפלנטיטיס, לקריטריונים האבחוניים ולגישות הטיפול.
393 מומחים לחניכיים מארצות הברית ו-100 מומחים מאירופה (גרמניה, יוון, הולנד) הגיבו לסקרים אנונימיים באופן אלקטרוני או בדואר. בהשוואה לאלו מארצות הברית, הנשאלים באירופה היו יותר צעירים, יותר נשים והחדירו פחות שתלים בחודש (9.12 לעומת 13.90). היגיינה אורלית גרועה, היסטוריה של מחלת חניכיים ועישון נחשבו כגורמי סיכון חשובים מאוד על ידי שתי הקבוצות (מדורגים > 4 בסולם 5 נקודות). רופאי החניכיים באירופה דירגו כגורמים חשובים יותר את היגיינת הפה הלקויה (4.64 לעומת 4.45) והיסטוריה של מחלת חניכיים (4.36 לעומת 4.10), פני השטח של השתל (2.91 לעומת 3.18), אוקלוזיה (2.80 לעומת 3.75) ונוכחות רקמה קרטינית (3.27 לעומת 3.77) כפחות חשובים בהשוואה לרפאי החניכיים בארצות הברית. שתי הקבוצות דירגו בדיקה קלינית, אובדן עצם רדיוגרפית והימצאות דימום ותפליט כקריטריונים אבחוניים חשובים למדי. הם דירגו חשיפה של השתל / נסיגה של הרירית כגורמים יחסית פחות חשובים, כאשר רופאי החניכיים בארצות הברית נותנים דירוג חשיבות גבוה יותר מאשר האירופאים (3.99 לעומת 3.54). שתי הקבוצות כמעט תמיד השתמשו בחינוך המתרפאים, שליטה ברובד ודבריטמנט מכני בעת טיפול בפרי-אימפלנטיטיס. מומחי החניכיים בארצות הברית היו בעלי סיכוי גבוה יותר להשתמש באנטיביוטיקה (3.88 לעומת 3.07), לייזר (2.11 לעומת 1.68), אלוגרפט (3.39 לעומת 2.14) וגישות רגנרטיביות (3.57 לעומת 2.56), אך בעלי סיכוי מופחת להשתמש בניתוח רזקציה (3.09 לעומת 3.53) מאשר עמיתיהם באירופה.
מסקנות מחסרי המאמר הן, כי שיקולי רופאי החניכיים בארצות הברית ובאירופה בנוגע לגורמי סיכון, אבחון וניהול מחלת הפרי-אימפלנטיטיס היו מבוססי ראיות. ההבדלים שזוהו בין שתי הקבוצות עשויים להועיל למאמצים חינוכיים בעתיד.
Polymeri A, Loos BG, Aronovi S, et al. Risk factors, diagnosis and treatment of peri-implantitis: A cross-cultural comparison of U.S. and European periodontists’ Considerations. J Periodontol 2021. doi: 10.1002/JPER.21-0010