לדברי מחברי המאמר, אמון המתרפאים בספקי שירותי הבריאות שלהם הוא מרכיב מכריע ביחסי מטפל-מטופל והוכח כגורם משמעותי בקבלה של המתרפאים ושירותי הטיפול. היחסים בין רופא השיניים למתרפא אינם חריגים במובן זה. חוסר האמון של האדם ברופא השיניים מהווה חסם עיקרי לאבטחת השירותים הדנטליים והוא נקשר לחרדה דנטלית, דפוסי שימוש לא עקביים ותאימות לקויה. לאור הסטיגמה והאפליה הקשורים לזיהום ב- HIV ואבטחת שירותי הבריאות לחולים במחלה, הרי שחסמים פסיכו-סוציאליים, כולל חוסר אמון רפואי, משפיעים במיוחד על רתיעת אנשים החיים עם HIV מלהגיע לטיפול סדיר. נשים שחיות עם HIV בפרט, חיות בדרך כלל בעוני, עם כיסוי ביטוחי נמוך או ללא כיסוי כלל, ויש להן רמות ניכרות של דיכאון ותסמיני חרדה העלולים להפריע לקבלת טיפול. בעוד שרוב האנשים החיים עם HIV יכולים לעבור טיפול שיניים שגרתי וניתוחים דנטליים, יש ליידע את רופאי השיניים על המצב הסרולוגי של המחלה של המתרפא מכיוון שהוא עלול להשפיע על הערכתו, אבחנתו ו/או הטיפול בו. מלבד החשיבות בהפניית תשומת ליבם של רופאי השיניים לבדיקה של נגעים אורליים נפוצים הקשורים ל-HIV, הם אף עשויים לפתח תכניות טיפול מתוקנות בהתאם למשטר התרופות ל-HIV של המתרפא (למשל, דימום חריג עקב שימוש בתרופות אנטי-רטרו-ויראליות) ותוצאות בדיקות הדם במעבדה (למשל, תפקודי קרישה לקויים עקב ספירת טסיות נמוכה, מרשם מונע של אנטיביוטיקה עקב ספירת תאי דם לבנים נמוכה). עם זאת, על אף שהאינטרס של המתרפאים הינו לחשוף את המצב הסרולוגי של ה-HIV שלהם על מנת לשפר את טיפולי השיניים, נצפו בעבר דפוסים לא עקביים של גילוי עצמי לרופאי השיניים לגבי המצב הסרולוגי של HIV, החל מ-17 אחוזים ועד ל-98 אחוזים. הגילוי לרופאי השיניים היה בדרך כלל נמוך מהגילוי לנותני שרותי רפואה אחרים, וחוסר הגילוי היה גבוה משמעותית במסגרות של מרפאות שיניים פרטיות. המחסומים אותם מציינים לגבי רוב המתרפאים לאי גילוי HIV לרופא השיניים כוללים דאגה בנוגע להפרת סודיות, חשש מסירוב למתן טיפול, אפליה ודאגה מפני יחס שלילי. סיבה נוספת לאי גילוי הינה התפיסה כי אין הכרח למתן המידע מכיוון שרופאי השיניים נדרשים לפעול באמצעי זהירות כלליים סטנדרטיים. במחקר משנת 2000 דווח כי 68.8 אחוז מהחולים שקיבלו טיפול רפואי ב- HIV חשפו את מצבם הסרולוגי בפני רופא השיניים שלהם, וכי חולים אפרו-אמריקאים חשפו את מצבם באופן משמעותי פחות מאשר חולים לבנים. מחברי המאמר מציינים כי עבודות שפורסמו מאז בנושא גילוי המצב הסרולוגי של HIV בוצעו בעיקר בעיצובי איכות. קיימת רק ספרות מוגבלת העוסקת באופן שבו תדירות השימוש ברפואת השיניים משפיעה על החלטת בני אדם החיים עם מחלת ה-HIV להיחשף בפני רופא השיניים שלהם.

מטרה

המחקר הקבוצתי הנוכחי בקרב מדגם מייצג של נשים החיות עם HIV בארצות הברית נערך על מנת לקבוע את שיעור הנשים המגלות את מצבן הסרולוגי לגבי HIV לרופאי השיניים, וכיצד גילוי זה קשור לתדירות השימוש שלהן בשרותי רפואת השיניים. החוקרים ערכו סקר חתך רוחבי בקרב 1,526 נשים אשר חיות עם מחלת ה-HIV באמצעות מחקר שנערך בקרב נשים, ובו שאלות לגבי גילוי המצב הסרולוגי של המחלה שלהן לרופאי השיניים. מודלים של רגרסיה לוגיסטית שימשו לניתוח הקשר בין השימוש בטיפולי שיניים (לפחות פעם בשנה לעומת פחות משנה) וגילוי המצב הסרולוגי של ה-HIV לרופאי השיניים. בסך הכול, 83 אחוז מהנשים דיווחו כי הן גילו את מצבן הסרולוגי לרופא השיניים שלהן. הסיבות השכיחות ביותר לאי גילוי נאות היו: א) רופא השיניים לא שאל; ב) האמינו כי רופא השיניים אינו צריך לדעת; ג) אין להן רופא שיניים עקבי. במודל הרגרסיה הלוגיסטית רבת המשתנים, שימוש של לפחות פעם בשנה בטיפולי שיניים לעומת פחות מטיפול שנתי, הוביל להפחתה של 59 אחוזים בסיכויים לאי גילוי HIV לרופא השיניים.

מסקנת החוקרים היא, כי רופאי השיניים הרואים את מתרפאיהם לעיתים רחוקות, צריכים לשקול נקיטת שיטות להתגבר על חסמים בפני אי חשיפת HIV והאפשרות שהמצב הסרולוגי של ה-HIV של המתרפא שלהם אינו נחשף בפניהם. לדעתם יש חשיבות לחינוך נשים אשר חיות עם HIV על האופן שבו גילוי לרופאי השיניים הינו מרכיב קריטי של ההערכה הדנטלית והטיפול בהן, וכיצד טיפול שיניים מונע עשוי לשפר את תוצאות הבריאות הכלליות.

Parish CL, Feaster DJ, Pereyra MR, et al. Women's HIV disclosure to the dentist: Does frequent contact matter? J Pubic Health Dent 2021; 81(1): 65-76