אֵבולסיה של שיניים הינה פגיעה חמורה בעת טראומה דנטלית (TDI) עם שכיחות שנעה בין 16.0-0.5 אחוזים. בשיניים הקבועות, השתלה מחדש של שיניים קבועות שעברו אבולסיה הינה עדיין אפשרות הטיפול הרצויה, במיוחד בקרב מתרפאים הנמצאים בשלבי גדילה. עם זאת, הפרוגנוזה לטווח הארוך מצביעה על שונות רבה, מכיוון שהיא מושפעת מכמה גורמים הקשורים לניהול המיידי של השן הפגועה, כמו גם לטיפולי החירום ולרצף הטיפול. לדברי מחברי המאמר, הספרות הדנטלית הקלינית הנוגעת לגורל שיניים שעברו אבולסיה והושתלו מחדש עדיין נשלטת על ידי דיווחי מקרים מבודדים ומחקרים רטרוספקטיביים של חתכי רוחב, אשר בהם חסרה סטנדרטיזציה של התוצאות המוערכות, כמו גם טיפול סטטיסטי נאות בנתונים. בנוסף, ברוב המחקרים הקליניים האורכיים נעשתה הערכה של תפקיד הגורמים הקליניים והדמוגרפיים הקובעים בתבניות ריפוי שונות של החניכיים, אשר אותן ניתן בהכרח לתרגם לשיעורי ההצלחה או הכישלון של השתלה מחדש. על מנת להתגבר על חסרונות אלו, הוצע לבצע ניתוח הישרדות כגישה האידיאלית למחקרי השתלה מחדש, מכיוון שדרך זו מאפשרת הכללת מתרפאים עם זמני מעקב שונים. המחקר הפרוספקטיבי הראשון שנערך כלל 400 שיניים קבועות, אשר הושתלו מחדש ועברו מעקב לאורך תקופה ממוצעת של 5.1 שנים, הצביע על שיעור אובדן שיניים כללי של 30 אחוז, אשר היה גבוה באופן משמעותי בשיניים עם התפתחות שורשית לא שלמה (55 אחוזים) לעומת שיניים בוגרות (45%).
מטרה
המחקר הנוכחי נועד על מנת לבצע ניתוח הישרדות של שיניים קבועות שעברו השתלה מחדש ולקבוע את הגורמים הפרוגנוסטיים הקליניים והדמוגרפיים שלהם בקרב מתרפאים שטופלו לאחר אבולסיה והשתלה מחדש, במרפאה לטראומה דנטלית בבית הספר לרפואת שיניים, באוניברסיטה הפדרלית של מינאס גאריס, בֵּלו הוריזונטה, ברזיל.
שלבי ההשתלה מחדש היו כדלקמן: השן שעברה אבולסיה נשמרה בתמיסת מלח ואזור העקירה נשטף היטב באמצעות תמיסה פיסיולוגית. לאחר מכן הוחזרה השן למקומה, תוך הפעלת לחץ ידני מינימאלי על צידי החניכיים של השן. נלקח צילום רנטגן על מנת לוודא את מיקום השן והשן נקשרה באמצעות תָיִל אורטודונטי. לאחר מכן בוצע
פולפקטומי, ותעלות השורש של שיניים בוגרות טופלו בחבישה של הידרוקסיד הסידן למשך לפחות 4 שבועות. אם לאחר תקופה זו לא התגלו סימנים קליניים או רדיוגרפיים של זיהום, נעשה מילוי בגוטה-פרחה וסתימה עם חומר איטום. המתרפאים נבדקו כל 3 חודשים במהלך השנה הראשונה וכל שנה לאחר מכן.
לשם המחקר נותחו רשומות של 576 מתרפאים שטופלו במרפאת הטראומה הדנטלית באוניברסיטה בברזיל, לאיסוף נתונים קליניים ורדיוגרפיים. עקומות קפלן-מאייר ומודל רגרסיה רב-משתנים של קוקס שימשו כדי להעריך את ההסתברות לשיניים המושתלות שנותרו פונקציונליות בפה וכן לקבוע גורמים פרוגנוסטיים. שיעור ההישרדות שלאחר השתלה היה 50 אחוז לאחר חמש וחצי שנים. שיניים לא מפותחות הציגו עלייה של 51.3 אחוזים בשיעור הכישלון. כל שנה נוספת בגיל המתרפא בזמן הטראומה, עד לגבול של 16 שנים, הפחיתה את שיעור אובדן השיניים המושתלות ב-15 אחוזים. תנאי האחסון של השיניים שעברו אבולסיה בחלב הפחית את שיעור האובדן של השיניים המושתלות ב-56.4 אחוזים, בהשוואה לאלה שנשארו יבשים לאחר הטראומה.
מסקנות מחברי המאמר הן, כי שיעור ההישרדות הכולל לאחר השתלה מחדש של שיניים קבועות שעברו אבולסיה כתוצאה מטראומה דנטלית היה 50 אחוז לאחר חמש וחצי שנים. שלבים מתקדמים של התפתחות שורשי השיניים, יחד עם העלייה בגיל המתרפא בעת הטראומה, עד גבול של 16 שנים, היו גורמים פרוגנוסטיים טובים להישרדות השיניים. אחסון שיניים לאחר טראומה בחלב היה קשור גם כן בהישרדות משופרת של השיניים לאחר השתלה מחדש.