שיקום הפה

במשך קרוב לשני עשורים התקבעה בקרב רופאי שיניים הדעה כי ליתיום דיסיליקט (Lithium Disilicate) הוא חומר הבחירה לציפויי חרסינה, בעיקר בזכות חוזקו המכני הגבוה בהשוואה לחרסינה פלדספתית. במקביל, התפתחות מערכות CAD/CAM, הרחבת ההתוויות הקליניות והצלחתה המסחרית של מערכת IPS e.max חיזקו מגמה זו. אולם סקירת הספרות שהתפרסמה בשנים 2024–2025 מציגה תמונה מורכבת יותר, שלפיה אין

השנים האחרונות הביאו לשינוי מהותי במעמדה של הזירקוניה המונוליטית בשיקום האסתטי, בעקבות התפתחות דורות חדשים של החומר. המעבר מ-3Y-TZP האטום, דרך תערובות רב-שכבתיות (multilayer), ועד ל-4Y-TZP ו-5Y-TZP בעלי אחוז גבוה יותר של פאזה קובית, אפשר שיפור משמעותי בשקיפות האופטית מבלי לוותר לחלוטין על החוזק המכני. התפתחות זו מעמידה בסימן שאלה את הדומיננטיות המסורתית של פורצלן

ציפויי חרסינה מהווים אחת הגישות השמרניות ביותר בשיקום אסתטי של שיניים קדמיות, ומהווים נושא מחקר פורה בעשור האחרון. ההתפתחות המקבילה בחומרים קרמיים, בטכנולוגיות CAD/CAM ובפרוטוקולי הדבקה הובילה לפיזור רחב של הציפויים בפרקטיקה הקלינית, אך הציבה גם שאלות מחקריות חדשות בנוגע לבחירת החומר האידאלי, לשמירה על מבנה השן ולאורך חיי השיקום לאורך זמן. סקירה שיטתית ומטה-אנליזה

ציפויים קרמיים (veneers) מהווים כיום אחד מהנדבכים המרכזיים של הרפואה השיניים האסתטית. שיעורי ההישרדות המדווחים בספרות נעים בין 85% ל-97% לאחר עשר שנים, אולם הספרות המדעית של השנים האחרונות שופכת אור חשוב על מאפייני הכשלונות, הגורמים להם ועל פרוטוקולי מניעה מבוססי ראיות. מאמר זה סוקר את הממצאים המשמעותיים ביותר מהספרות הבין-לאומית בנושא זה. מטא-אנליזה של

מעקב ארוך טווח הוא גורם מרכזי בהצלחת שיקום לסת שלמה על שתלים. בשנים הראשונות לאחר מסירת השיקום התוצאה הקלינית בדרך כלל יציבה, אך לאחר מספר שנות תפקוד עשויים להופיע סיבוכים ביולוגיים וטכניים. הסיבוך הביולוגי המאוחר המרכזי הוא פרי-אימפלנטיטיס. הצטברות פלאק סביב השתלים, בעיקר כאשר הניקוי סביב הבר מורכב, עלולה להוביל לדלקת סביב השתלים ולאובדן עצם

הצלחת שיקום לסת שלמה על שתלים אינה תלויה רק בשרידות השתלים עצמם אלא גם בתכנון הפרותטי והביומכני של השיקום. חלק משמעותי מהסיבוכים המתפתחים לאורך השנים נובע למעשה מטעויות תכנון מוקדמות. תכנון מדויק של מספר השתלים, פיזורם, המרחב הפרותטי והאוקלוזיה הוא תנאי מרכזי להצלחת השיקום. אחת הטעויות הנפוצות היא פיזור שתלים שאינו מספק תמיכה ביומכנית לשיקום.

שיקום לסת שלמה על שתלים באמצעות בר טיטניום הוא אחד הפתרונות הפרותטיים המבוססים והאמינים ברפואת השיניים השיקומית. מבנה הטיטניום מעניק קשיחות גבוהה למערכת השיקום ומאפשר חלוקת עומסים בין מספר שתלים. בשנים האחרונות ייצור ברים בטכנולוגיות CAD-CAM שיפר את הדיוק ואת ההתאמה הקלינית של המבנים הפרותטיים. למרות יתרונות אלו, ניסיון קליני ומחקרים ארוכי טווח מצביעים על

פגיעה עצבית היא אחד הסיבוכים המשמעותיים ביותר בפרוצדורות כירורגיות ברפואת שיניים. אף ששכיחותה נמוכה יחסית, השלכותיה הקליניות עלולות להיות משמעותיות ולכלול פרסטזיה, דיסאסתזיה ואף כאב נוירופתי מתמשך. הפגיעה מערבת לרוב את ענפי העצב הטריגמינלי, ובעיקר את העצב האלוואולרי התחתון (Inferior Alveolar Nerve – IAN) ואת העצב הלינגואלי. בעשור האחרון מתוארת בספרות ירידה מסוימת בשכיחות הפגיעות,

הרמת רצפת הסינוס המקסילרי (Sinus Floor Elevation; SFE) היא פרוצדורה שכיחה לשיקום הלסת העליונה האחורית, הנחשבת צפויה ובעלת שיעורי הצלחה גבוהים, אך הספרות בשנים 2020–2025 מדגישה כי “כשלון” אינו מתמצה באובדן שתל בלבד, אלא משקף ספקטרום רחב של סיבוכים תוך־ניתוחיים ופוסט־ניתוחיים: ניקוב קרום שניידר, פתולוגיה סינוסלית, כשלי ריפוי/זיהום, וכן כשל מוקדם של שתלים בהקשר אנטומי,

כאבי פנים ולסתות הם מהתלונות השכיחות במרפאת השיניים, ולעיתים קרובות הם מערבים שילוב של גורמים דנטליים, שריריים, מפרקיים ולעיתים גם נוירופתיים. בשנים האחרונות גוברת ההתעניינות ב־Photobiomodulation (PBM),  “לייזר רך”/LLLT, כגישה טיפולית משלימה ושמרנית להפחתת כאב ושיפור תפקוד, בעיקר בהפרעות טמפורומנדיבולריות (TMD) ובכאב מיופציאלי של שרירי הלעיסה. בניגוד ללייזרים כירורגיים, שבהם האפקט העיקרי הוא חיתוך/אידוי או