מטרת הטיפול בסביבת השתל הדנטלי היא לחסל מצבי דלקת ולמנוע איבוד נוסף של העצם בסביבת השתל. לדברי מחברי המאמר, הוכח כי טיפול לא ניתוחי של פרי-אימפלנטיטיס אינו יעיל במניעת אובדן נוסף של עצם ודימום בעקבות בדיקה באתרי השתלים הנגועים, ולכן לעיתים קרובות יש צורך בהתערבות כירורגית על מנת לספק גישה נאותה לשם דקונטמינציה כימית ו/או מכנית של שתלים. ישנם מספר גורמים הקשורים במתרפא ובאתר ההשתלה, ולפיהם קיימים פרוטוקולים כירורגיים שמטרתם לפתור את מצב הזיהום סביב השתל באמצעות טיפול מטלית פתוח או רסקציה, בעוד שאחרים מכוונים להתחדשות העצם שנפגעה סביב השתל. המטרה העיקרית של טיפול רסקציה הינה להפחית את מצב הדלקת, לבסס מחדש את גובה הרקמה שמעל פסגת העצם סביב השתל, ולקבל גישה לפני השטח של השתל לצורך שימוש באמצעי היגיינת הפה. נראה כי לחספוס פני השטח של השתל יש השפעה על קצב ההתקדמות של פרי-אימפלנטיטיס וגודל הנגע הראשוני של שתל. מחקרים הראו כי חספוס פני השטח של השתל והאבטמנט משפיע באופן משמעותי על סוג וכמות המיקרוביוטה על פני ומתחת לחניכיים. אי לכך, הרציונל המקובל של אימפלנטופלסטיקה IP)) מורכב מהסרה מכנית של סיבי שתל (או כל פני שטח שתל מחוספסים) על ידי שימוש במקדחים באופן עוקב, אשר מניב מבנה שתל חלק שיפחית את הצטברות הביו-פילם. נמצא כי לכך יש השפעה על תוצאות הטיפול בפרי-אימפלנטיטיס מבחינת ההיקף ו/או החומרה של דלקת שיורית סביב השתל. דווח בספרות כי כאשר הליך רסקציה משולב עם אימפלנטופלסטיקה בטיפול בפרי-אימפלנטיטיס מתקבלות תוצאות קליניות ורדיוגרפיות מוצלחות. עם זאת, מספר דיווחים העידו, כי ייתכן שאימפלנטופלסטיקה עשויה להיות בעלת השפעה שלילית על פני השטח של השתל ו/או על הרקמות שמסביבו. המחברים טוענים, כי למרות שאימפלנטופלסטיקה הינו תהליך מתיש מבחינה קלינית וגוזל זמן, חלקיקי טיטניום המשתחררים מהשתל (וממכשירי הקידוח בהם משתמשים) עשויים להיות מפוזרים ברקמות הקשות והרכות שמסביב. מחקרים קודמים דיווחו על קיום קשר בין כמות מוגברת של חלקיקי טיטניום עם פרי-אימפלנטיטיס בהשוואה לשתלים בריאים. אימפלנטופלסטיקה עשויה להפחית משמעותית את כוח השבר של שתלים בתלות בקוטר השתל ובסוג החיבור. למיטב ידיעת המחברים, רק שני מחקרים העריכו עד כה במחקר קליני מבוקר בבני אדם את התועלת של אימפלנטופלסטיקה בשילוב עם טיפול כירורגי רסקטיבי של פרי-אימפלנטיטיס.
מטרה
המחקר הנוכחי נערך על מנת להעריך את התוצאות הקליניות של ניתוח רסקציה סביב שתלים עם או בלי אימפלנטופלסטיקה.
החוקרים ביצעו ניתוח רטרוספקטיבי של נתונים של מתרפאים עם שתל אחד או יותר שטופלו בפרי-אימפלנטיטיס באמצעות ניתוח רסקטיבי. המתרפאים חולקו לשתי קבוצות בהתאם לגישת הטיפול: אימפלנטופלסטיקה (קבוצת הניסוי) וללא אימפלנטופלסטיקה (בקרה). הנתונים הרטרוספקטיביים התקבלו לאחר מיקום השת (T0) ויום הניתוח לטיפול בפרי-אימפלנטיטיס (T1). שנה ויותר לאחר מכן נקראו המתרפאים למפגש ביקורת לשם בדיקה קלינית ורדיוגרפית (T2). הממצאים היו חד משמעיים.
בסך הכל נכללו במחקר 41 מתרפאים (68 שתלים; עם תקופת מעקב ממוצעת של 41.6 חודשים. שיעור ההישרדות ברמת השתל היה 90 אחוזים בקבוצת הניסוי ו-81.6 אחוזים בקבוצת הבקרה. ניתוח רגרסיה הראה כי ההסתברות של כישלון שתל הושפעה מאובדן העצם השולית (MBL) ב-T1 ולא מהמודל הכירורגי. לדוגמא, ליקויי פרי-אימפלנטיטיס עם אובדן עצם שולית של ≥50 אחוזים ו-50-25 אחוזים היו בסיכון של 18.6 ו-8.86 לאובדן השתל, בהתאמה, בהשוואה לאובדן עצם שולית של <25 אחוזים. עם זאת, שינויים באובדן העצם השולית היו דומים בקבוצות הניסוי והבקרה. באופן דומה, לא נמצאו הבדלים בין הקבוצות לבין שינויים ברמת הדימום בעת הבדיקה, עומק הכיסים וקיום תפליט ב-.T2 ניתוח רגרסיה הצביע על כך שהשיפור הקליני בפרמטרים האלה הושפע ממספר הביקורים שבהם בוצעו טיפולי תמיכה סביב השתלים ומחברי המאמר מציינים כי התוצאות מדגימות קיום של הבדל קטן בין הנהלים. שיעור ההישרדות של שתלים שטופלו בפרי-אימפלנטיטיס הושפע בעיקר מכמות אובדן העצם בזמן הטיפול, ללא קשר באם התבצע שינוי בפני שטח השתל (אימפלנטופלסטיקה) או לא. פרמטרים קליניים אחרים (אובדן עצם שולית, עומק הכיס, דימום בעת בדיקה וקיום תפליט) הושפעו מתדירות ביקורי טיפולי התמיכה סביב השתלים ולא לפי נוהלי האימפלנטופלסטיקה.
Ravidà A, Siqueira R, Saleh I, et al. Lack of clinical benefit of implantoplasty to improve implant survival rate. J Dent Res 2020; 99(12): 1348-1355