המעבר לרפואת שיניים דיגיטלית שינה באופן מהותי את אופן התכנון והביצוע של שיקומים מורכבים על גבי שתלים. סריקות תוך־פומיות, הדמיות CBCT, תכנון ממוחשב והדפסה תלת־ממדית הפכו בשנים האחרונות לחלק בלתי נפרד מעבודתם של רופאים ומשקמים רבים. למרות זאת, במשך תקופה ארוכה נותר אתגר משמעותי אחד בלתי פתור: כיצד להעביר באופן מדויק ואמין את מיקום השתלים
בעשור האחרון עברה האימפלנטולוגיה הדיגיטלית התפתחות מואצת, אך נראה כי אחד התחומים המסקרנים והמשפיעים ביותר כיום הוא תחום ה־Dynamic Navigation Systems. בעוד שהכירורגיה המודרכת הסטטית (Static Guided Surgery) הפכה זה מכבר לכלי עבודה מקובל במרפאות רבות, הניווט הדינמי מציע תפיסה שונה לחלוטין: במקום להסתמך על מדריך כירורגי מודפס המכתיב את מסלול הקדיחה, המנתח מקבל הכוונה
השנים האחרונות הביאו עמן האצה משמעותית בהטמעת מערכות ניווט דינמי ותבניות כירורגיות בכירורגיית שתלים. מערכות אלו מוצגות כפתרון המאפשר דיוק גבוה, הפחתת סיכונים ושיפור תוצאות אסתטיות ופונקציונליות. ואכן, הספרות העדכנית מצביעה על שיפור עקבי בדיוק ההשתלה לעומת טכניקה חופשית. עם זאת, לצד ההתקדמות, מתברר כי הפער בין התכנון הדיגיטלי לבין הביצוע הקליני לא נעלם, אלא
התפתחות טכנולוגיות ההדפסה התלת־ממדית בכירורגיית פה ולסת אפשרה ייצור שתלים מותאמים אישית (Patient-Specific Implants, PSI), המיוצרים בהתאם לאנטומיה הייחודית של המטופל. לצד היתרונות הברורים בתחום הדיוק והתאמה האנטומית, השאלה המרכזית העומדת כיום במוקד הספרות היא האם יתרונות אלו מתורגמים גם לשיפור בהישרדות השתלים, בהשוואה לשתלים קונבנציונליים¹². הספרות העדכנית מצביעה על שיעורי הישרדות גבוהים הן עבור
השימוש בלייזרים בכירורגיה של רקמות רכות בחלל הפה הפך שכיח, בעיקר בזכות המוסטזיס משופר, שדה ניתוחי נקי, ופוטנציאל לפחות כאב ובצקת לאחר הניתוח. יחד עם זאת, בניגוד לסקלפל “קר”, לייזר יוצר חתך באמצעות אינטראקציה פוטו-תרמית, ולכן עלול להותיר בשולי הדגימה “אזור נזק תרמי” (thermal damage zone) הכולל קרישה, דנטורציה של קולגן, ואובדן פרטים תאיים. כאשר
טכנולוגיית הלייזר בכוח נמוך (LLLT) מהווה כיום כלי מתקדם לביוסטימולציה ברפואת שיניים. מחקר זה סוקר את המנגנונים הביולוגיים והיעילות הקלינית של שימוש בלייזר לשיפור ריפוי רקמות לאחר הליכים כירורגיים. התוצאות מצביעות על יעילות מוכחת בזירוז ריפוי רקמות, הפחתת כאב ודלקת, ושיפור תוצאות קליניות. אורכי גל אופטימליים נמצאים בטווח של 660-830 ננומטר בעוצמה של 50-200 מילי-וואט.
הגישה של התערבות מינימלית (Minimally Invasive Dentistry – MI) הפכה בעשור האחרון ממודל תיאורטי לגישה קלינית מבוססת ראיות, שמטרתה שמירה מקסימלית על רקמות שן בריאות, מניעת התקדמות העששת והפחתת התערבויות כירורגיות מיותרות. ההתקדמות במדעי החומרים, בטכנולוגיות אבחנתיות ובגישה למניעה פרסונלית מאפשרת כיום יישום פרקטי, מדויק ורחב היקף של עקרונות ה-MI. החידושים העדכניים בתחום כוללים שילוב
הטיפול במחלות עצם, כגון אוסטאופורוזיס וגרורות לעצמות, התפתח משמעותית בשנים האחרונות מעבר לביספוספונטים ותרופות מסורתיות. טיפולים חדשניים מבוססי ביולוגיה מולקולרית, הנדסה גנטית וטכנולוגיות מתקדמות מציעים פוטנציאל לשיפור צפיפות העצם ולהפחתת סיבוכים כגון ONJ. סעיף זה סוקר את הגישות המבטיחות ביותר ומדגיש את הרלוונטיות שלהן לרופאי שיניים. . 1 טיפולים מבוססי RNA מנגנון פעולה: שימוש ב-siRNA (small interfering RNA) או miRNA (microRNA) כדי
ביספוספונטים (BPs) הם טיפול מרכזי למחלות עצם כגון אוסטאופורוזיס, גרורות לעצמות ומחלת פאג'ט, אך הסיכון ל-ONJ מעורר עניין בחלופות טיפוליות. תרופות אלו נועדו להפחית ספיגת עצם או לעודד בניית עצם, תוך מזעור סיבוכים כגון ONJ. סעיף זה סוקר את החלופות העיקריות לביספוספונטים, מנגנוני הפעולה שלהן והשלכותיהן עבור רופאי שיניים. Denosumab מנגנון פעולה: Denosumab היא נוגדן חד-שבטי המעכב את RANKL (Receptor Activator
ביספוספונטים (Bisphosphonates - BPs) הם קבוצת תרופות בשימוש נרחב לטיפול במחלות עצם כגון אוסטאופורוזיס, גרורות לעצמות ומחלת פאג'ט. תרופות אלו פועלות על ידי עיכוב פעילות אוסטאוקלסטית, ובכך מפחיתות ספיגת עצם ומגבירות את צפיפותה. עם זאת, מאז דיווחים ראשוניים בשנת 2003, אוסטאונקרוזיס של הלסת (ONJ) זוהה כסיבוך נדיר אך משמעותי הקשור לשימוש בביספוספונטים, במיוחד בקרב מטופלים העוברים פרוצדורות דנטליות פולשניות
