מחברי המאמר מציינים כי לאחרונה גדל העניין המדעי בפתרונות חלופיים של תותבות הנתמכות בשתלים, שמטרתן להפחית את הפגיעה במתרפאים כגון תותבות קבועות עם שלוחת קָנְטִילֵבֵר. השימוש בשלוחת קָנְטִילֵבֵר מתאים למצבים בהם קיום של פער מזיו-דיסטלי מוגבל מונע את המיקום של שני שתלים סמוכים או נועד להימנע מהליכים כירורגיים נרחבים יותר כגון הרמת רצפת הסינוס המקסילרי. יתר על כן, למרות שהחלפת שתי שיניים חסרות סמוכות באזורים הקדמיים של הלסת התחתונה והעליונה עם שלוחת קָנְטִילֵבֵר שנתמכים בשתלים תועדה כאופציה טיפולית אמינה מבחינת התוצאות הקליניות, הרדיוגרפיות והאסתטיות, ישנן שאלות שנותרו פתוחות בנושא השימוש בשלוחות קָנְטִילֵבֵר באזורים אחוריים מחוסרי שיניים, בהם כוחות ההעמסה עלולים לסכן את רמות העצם השוליות או אפילו את הישרדות השתל.
בנוסף, לדברי מחברי המאמר, למרות שקיימות תוצאות משני מחקרים רטרוספקטיביים עם מעקב של חמש שנים, אשר לא הצביעו על סיכונים מוגברים מבחינת ההישרדות ושיעורי ההצלחה, קיים מחסור בראיות לגבי מעקב ארוך טווח (כלומר עשר שנים לפחות), של סיבוכים ביולוגיים וטכניים סביב שתלים התומכים בשלוחות קָנְטִילֵבֵר. ניתן לדבריהם, בהתבסס על הראיות הזמינות מכנס הקונסנזוס החמישי של האיגוד האירופי לאוסאואינטגרציה EAO)), להמליץ על הרעיון של שימוש בתותבות קבועות הנתמכות על ידי שתל (FDP) עם שלוחת קָנְטִילֵבֵר כאופציה טיפולית אמינה בעלת שיעורי הישרדות גבוהים. עם זאת, על הקלינאים והמתרפאים להיות מודעים לעובדה שהמלצה זו מתבססת על מספר מוגבל של מחקרים עם זמן מעקב קצר עד בינוני. לדעתם יש צורך בתקופות תצפית ארוכות טווח על מנת לוודא באם ניתן לשמור על תוצאות חיוביות אלה.
מטרה
המחקר הרטרוספקטיבי הנוכחי נועד לבדוק את ההישרדות ושיעורי ההצלחה של שתלים התומכים בתותבות קבועות עם שלוחה של קָנְטִילֵבֵר לאחר עשר שנות תפקוד לפחות. מתרפאים עם תותבות קבועות הנתמכות על ידי שתל עם הארכה של קָנְטִילֵבֵר באזורים אחוריים של הפה עברו הערכה קלינית ורדיוגרפית מחדש. הרמות הרדיוגרפיות של העצם השולית (MBLs) המזיאלית והדיסטלית מאז תחילת המחקר (כלומר מסירת התותבות) עד לעת בדיקת המעקב חושבו והושוו בין פני שטח השתלים הסמוכים והרחוקים משלוחת הקָנְטִילֵבֵר.
נרשמו שיעור ההישרדות של השתלים, עומק הכיסים (PPD), נוכחות או היעדר דימום בבדיקת מחדרBoP) ) ונוכחות או היעדר סיבוכים מכניים, טכניים וביולוגיים. עשרים וששה מתרפאים עם 30 תותבות עם הארכת קָנְטִילֵבֵר שנתמכו על ידי 60 שתלים הוערכו מחדש לאחר זמן העמסה ממוצע של 13.3±2.7 שנים (טווח: 18.6-10 שנים). שתל אחד בקוטר קטן שנשא קָנְטִילֵבֵר נשבר, מצב אשר הניב שיעור הישרדות המבוסס על מתרפאים של 96.2 אחוזים. השינוי הממוצע ברמת העצם השולית לא היה שונה באופן מובהק מבחינה סטטיסטית בין בדיקת הבסיס לזו שלאחר המעקב (1.2 מ"מ ± 0.9 עד 1.6 מ"מ ± 1.7). ממוצע עומק הכיסים השתנה באופן מובהק מבחינה סטטיסטית מ-3.4 מ"מ ± 0.7 ל-3.7 מ"מ ± 0.7. אובדן רטנציה התרחש פעם אחת או יותר בתשעה מתרפאים (34.6 אחוזים). בעת תקופת המעקב אובחנה סביבת שתלים בריאה בקרב 12 מתרפאים (46.2 אחוזים), מוקוזיטיס סביב שתלים התגלתה בקרב שבעה מתרפאים (26.9 אחוזים) ופרי אימפלנטיטיס בקרב שבעה מתרפאים (26.9 אחוזים) בהתאמה.
מסקנות החוקרים הן, כי למרות השיעור הגבוה של אובדן הרטנציה, השימוש בשתלים התומכים בשיקום עם שלוחות של קָנְטִילֵבֵר באזורים אחוריים של הפה מהווה אפשרות טיפול אמינה לטווח הארוך עם שיעורי הישרדות גבוהים של השתל ושינויים מינימליים ברמת העצם סביב השתלים, ללא קשר למיקום שלוחת הקָנְטִילֵבֵר.
Schmid E, Morandini M, Roccuzzo A. et al. Clinical and radiographic outcomes of implant-supported fixed dental prostheses with cantilever extension. A retrospective: Cohort study with a follow-up of at least 10 years. Clin Oral Impl Res 2020; 31: 1243-1252