תוצאות קליניות וניתוח גורמי סיכון של שתלים דנטליים שהוחדרו עם אוגמנטציה לטרלית של רצפת הסינוס המקסילרי

לדברי מחברי המאמר, תותבות הנתמכות בשתלים בחלק האחורי של הלסת העליונה יכולות להיות מאתגרות עקב ניוון של הרכס האלוואולרי מחוסר השיניים, איכות עצם ירודה ופנאומטיזציה של הסינוס המקסילרי. ישנן שתי טכניקות עיקריות לאוגמנטציה של רצפת הסינוס ומיקום השתל: אוגמנטציה לטרלית של רצפת הסינוס (LSFA) וגישה טרנס-קרסטלית, עם החדרת שתל באופן סימולטני (שלב אחד) או מושהה (שני שלבים).

LSFA היא טכניקה מתועדת היטב לשיקום לסת עליונה אחורית אטרופית על מנת לאפשר הנחת שתלים דנטליים באורך אופטימלי. טכניקה זו מאפשרת למנתח לבצע גישה ישירה עם שליטה מלאה במבנים האנטומיים הסמוכים, והיא יכולה להשיג אוגמנטצית עצם משביעת רצון הנעה בין 8 מ"מ ליותר מ-14 מ"מ, שהינה גדולה מזו בגישה הטרנס-קרסטלית. שיעור ההישרדות הכוללת של השתלים נע בין 77 אחוזים ל-100 אחוזים. למרות יכולת הניבוי של טכניקה זו, סיבוכי ההשתלה (למשל, ניקוב קרום סינוס, סינוסיטיס, דימום ושבר של התותבת) וכשלים אינם נדירים. מהימנות ההליך תלויה בידע מפורט של האנטומיה ומודעות לגורמי סיכון אפשריים. משתנים שעלולים להשפיע על שיעורי הישרדות השתלים לדוגמה כוללים: מחלה מערכתית (סוכרת, אוסטאופורוזיס וכו'), מחלות חניכיים, אלכוהוליזם, הרגלי עישון וריאציות אנטומיות מקומיות. רוב המתרפאים והרופאים יעדיפו את הפרוטוקול החד-שלבי מכיוון שהוא פרקטי יותר ונמשך פחות זמן. עם זאת, יציבות שתל ראשונית היא תנאי מוקדם ליישום הפרוטוקול החד-שלבי. לדברי המחברים, לא מובן לחלוטין איזו כמות מינימלית של גובה עצם שיורי (RBH) נדרשת למעשה, על מנת לשמור על שתלים שהוצבו בשילוב עם אוגמנטציה של רצפת הסינוס ובאיזו מידה שיעור ההישרדות של השתלים לטווח ארוך עשוי להיות מושפע מכך. במצבים עם RBH של ≤3 מ"מ, מומלץ לבצע אוגמנטציה לטרלית של רצפת הסינוס עם הנחת שתל מושהית. עם זאת, יש לחץ מתמשך לעשות זאת לבצע שתל סימולטני באתרים שנחשבו בעבר כבעלי עצם לא מספקת.

 

מטרה

המחקר הנוכחי נועד לנתח בדיעבד את נתוני המעקב בן שלוש עד שמונה שנים של שתלים שהונחו עם LSFA בגישה חד-שלבית או דו-שלבית, ולזהות את גורמי הסיכון האפשריים המשפיעים על שיעור הישרדות המצטבר (CSR) של שתלים.

המחקר הרטרוספקטיבי בוצע על ידי סקר של כל השתלים שהוחדרו בהליכיLSFA שנערכו בין ינואר 2012 ודצמבר 2016. תוספת העצם התת אנטראלית (SABG) וגובה העצם האפיקלית (ABH) הוערכו באמצעות צילומי רנטגן פנורמיים ונערך רישום של הסיבוכים בשתלים. בהתבסס על הקריטריונים שנקבעו, נכללו במחקר סך של 449 מתרפאים (760 שתלים). במעקב בן שלוש עד שמונה שנים (ממוצע 5.81 שנים), נכשלו 15 שתלים ב-14 מטופלים, עם שיעור הישרדות מצטבר של 96.81 אחוזים על בסיס שתל ו-95.07 אחוזים על בסיס המתרפאים. היסטוריה של מחלת חניכיים והיענות לקויה לטיפול חניכיים תומך הייתה קשורה לסיכון גבוה יותר באופן משמעותי לכשל בשתל הן ברמת השתל והן ברמת המתרפא. ירידות משמעותיות ב-ABH התרחשו במהלך כל מרווח שנתי למעט 3 שנים. מגמה דומה נצפתה עבור SABG כעבור 1, 2, 6 ו-8 שנים. שיעור הסיבוכים הכולל היה 31.84 אחוזים על בסיס השתלים, כאשר מוקוזיטיס סביב השתל (21.58 אחוזים) היה הסיבוך הביולוגי השכיח ביותר וסדק בחרסינה (5.00 אחוזים) היה הסיבוך הטכני הנפוץ ביותר.

 

מסקנות

השתלה עם אוגמנטציה לטרלית של רצפת הסינוס היא אפשרות טיפול אמינה במקסילה אטרופית. היסטוריה של מחלת חניכיים ללא טיפול חניכיים תומך קבוע זוהתה כמנבא לכשל בשתל.

Zhang L, Zhou C, Jiang J, et al. Clinical outcomes and risk factor analysis of dental implants inserted with lateral maxillary sinus floor augmentation: A 3- to 8-year retrospective study. J Clin Periodontol. 2024; 51: 652-664