לדברי מחברי המאמר, טיפול משקם באזור חסר שיניים בקצה הלסת, כולל תותבות קבועות נתמכות בשתלים (FISPs) ותותבות חלקיות נשלפות (RPDs) המשמשים לשיקום תפקוד הפה, להפחתת עומס הסגר על השיניים הנותרות ומניעת אובדן של שן נוספת. מחקרים קודמים התמקדו בשיעורי ההישרדות של שאר השיניים הסמוכות לאזור מחוסר השיניים ב-FISPs, ומחקר אחד כזה הראה ששיעור ההישרדות של עשר שנים עבור השיניים הסמוכות הוא 100 אחוזים. בטיפול ב-RPDs, חסרים לקצוות החופשיים האחוריים חיבורים מאובטחים לשיני אבטמנט ולרקמות הרכות. בנוסף, עומס כוח הסגר על RPDs יכול ליצור רמות מתח שונות על הרקמות ולגרום לניידות אשר חייבים להישאר בגבולות הפיזיולוגיים. על מנת להפחית את עומס הסגר המופעל על השן התומכת של RPDs, חשוב לשקול את ההבדל ברמת הלחץ בין הליגמנט הפריודונטלי לבין רירית הרכס האלבאולרי.
מחקר רטרוספקטיבי הראה יחסי סיכונים גבוהים יותר לאובדן שיניים, כאשר לשיניים הטוחנות הראשונות בלסת התחתונה היה אנטגוניסט עם FISPs, בעיקר בשל עומס יתר של השיניים הנגדיות. מחקר נוסף דיווח על הבדלים ברורים בדפוסי המיקרו-תנועה בין FISPs לבין שיניים טבעיות. לפיכך, ההבדל בכושר נשיאת העומס של שתי התותבות מעיד על חלוקה שונה של כוחות מכניים, העלולים להשפיע על השיניים הנותרות, לרבות השיניים הסמוכות. המחברים טוענים כי דיווחים מעטים התמקדו בפרוגנוזה של כל השיניים הנותרות במתרפאים שעברו טיפול בתותבות, עבור שיניים טוחנות חסרות חד צדדיות.
מטרה
מחקר רטרוספקטיבי זה נועד להשוות השפעה של אובדן שיניים בין FISPs לבין RPDs לאחר טיפול פרוטתי בשיניים חסרות בקצה חופשי חד צדדי. החוקרים העריכו את הנתונים של 324 מתרפאים שעברו טיפול עםFISPs או RPDs עבור שיניים חסרות בקצה לסת חופשי חד צדדי וענו על הקריטריונים שנקבעו (47 בקבוצת FISPs ו-277 בקבוצת RPDs). לאחר התאמת ציון הנטייה לחשיפה (PS) (ההסתברות שיחידה תוקצה לטיפול מסוים בהינתן קבוצת משתנים שנצפו), אשר שימש לחילוץ מתרפאים עם גורמי רקע דומים הקשורים לבחירת התותבת בקו הבסיס, בוצעו ניתוחים של משך ההישרדות עם אובדן שיניים כנקודת הסיום. המשתנים המתואמים היו גיל, מין, מספר השיניים המטופלות, מצב החניכיים ושנות הנסיון של רופא השיניים המטפל. שאר השיניים סווגו לקטגוריות משנה ביחס לטוחנות החסרות. בסך הכל, בניתוח הסופי הוערכו 58 מתרפאים (29 בכל קבוצה) שנבחרו על ידי התאמת PS. המספר הכולל של שיניים אבודות היה 35 (בקבוצת FISPs: n=10; בקבוצת RPDs: (n=25. התקופה הממוצעת עד לאובדן שיניים ושיעורי ההישרדות של עשר שנים בקבוצות FISPs ו-RPDs היו 51.6 (30.1±) חודשים ו-42.3 (29.7±) חודשים, 70.5 אחוזים ו-16.4 אחוזים, בהתאמה. בדיקה סטטיסטית הראתה שזמן ההישרדות היה ארוך יותר ב-FISPs בהשוואה ל-RPDs.
מסקנות
החוקרים מסכמים כי לאחר התאמות לגורמים מערפלים, החלפת שיניים חסרות בצד אחד עם FISPs עשויה להפגין שיעור אובדן שיניים נמוך יותר בשיניים הסמוכות והנגדיות בהשוואה לשימוש ב-RPDs.
Tsujioka Y, Mameno T, Akema S, et al. Survival time analysis of remaining teeth following replacement of unilateral free-end missing teeth: A comparison between fixed implant-supported prostheses and removable partial dentures. Clin Oral Impl Res 2024; 35: 526-533