מחברי המאמר קובעים כי הרלוונטיות של הפסיכולוגיה ומדעי ההתנהגות לרפואת שיניים עלתה בעשורים האחרונים, במקביל להתפתחויות המשמעותיות שחלו בכירורגיית הפה. חרדת שיניים הינה בעיה בת מאות שנים, אך לדעתם האופי הפולשני יותר של הכירורגיה המודרנית של הפה מביא להחרפת החרדה והלחץ של המתרפאים, שעלולים לחוות יותר מצוקה, כאב, נפיחות וקשיי אכילה לאחר שעברו ניתוח בפה. המתרפאים נוטים גם לחשוש מפני עייפות הלסתות שלהם, הנוזלים הנאספים בפה וכאב או תחושות לא נעימות אחרות המתרחשות במהלך הטיפול, העלולים להגביר את החרדה לאחר הניתוח ואת חווית הכאב, צריכת משככי הכאבים ותפיסת מצוקה וזכירתה אפילו זמן רב לאחר ההליך הכירורגי. כתוצאה מכך קיימות פניות לרופאי השיניים לקבל הכשרה ספציפית ולרכוש מומחיות בנושא הניהול ההתנהגותי והפרמקולוגי של פוביה וחרדת שיניים. חרדה וכאבים בעת הניתוח הינם הגורם העיקרי למקרי חירום ברפואת שיניים, כאשר התופעה השכיחה ביותר היא איבוד הכרה וָזו-וָגָאלִי. הדבר עולה בקנה אחד עם ההכרה בכך שניתן למנוע את רוב מקרי החירום במרפאת השיניים, ובזאת להבטיח את רמת הבטיחות של המתרפא ואת איכות הטיפול הכוללת.

המחברים מציינים, כי על פי האגודה האירופאית לחינוך דנטלי, הפרופיל והכשירות של רופא השיניים כוללים את היכולת להיות מומחים ב"זיהוי המקורות וההמשך של פחד וחרדה דנטלית וניהול הפחד והחרדה האלו בעזרת טכניקות התנהגותיות". במילים אחרות, הליכים ללא חרדה וכאבים, כולל שימוש בטכניקות התנהגותיות, הם מרכיבים מתאימים של מקצוע רפואת השיניים המודרנית. הם מתארים כי תהליך ההיפנוזה הונהג על ידי פרנץ מסמר בסוף המאה ה-18. בתחילת המאה ה-19 הוא שימש בהצלחה במאות פרוצדורות כירורגיות, בתקופה בה תרופות להרדמה לא היו זמינות. למרות יעילותה, נדחתה ההיפנוזה על ידי הקהילה הרפואית משילוב סיבות תרבותיות ופוליטיות, כפי שדווח על ידי פרויד. היפנוזה לא הייתה לכאורה תואמת את רוח התקופה וגם נקשרה לנחישות מקצוע הרפואה להיפטר מכל דבר הנראה כקשור לשרלטנות. בשנות ה-80 של המאה הקודמת הודגמו השפעות תחמוצת החנקן על מתרפא שעובר עקירת שיניים ולראשונה הציגו רופאי שיניים באופן פומבי בארצות הברית עקירת שיניים ללא כאבים באמצעות אתר. מכאן ואילך ננטשה האנלגזיה באמצעות היפנוזה עד סוף המאה ה-20. מחברי המאמר טוענים, כי לאחרונה ישנה הבנה טובה יותר ועולה עניין מחודש בפנומנולוגיה, במנגנונים ובהשפעות משככות הכאבים של ההיפנוזה.

רוב המחקרים בנושא היפנוזה בכירורגיה עוסקים בשימוש בה כתוספת לאלחוש מקומי, סדציה או שניהם או להרדמה כללית. הם מציינים כי רק קומץ דיווחי מקרים פורסמו עד כה בנושא היפנוזה כאנסטזיה היחידה במסגרת זו.

מטרה

במאמר הנוכחי מתארים הליכים של ניתוחים בפה, שבוצעו בשלושה מתרפאים עם היפנוזה כהרדמה היחידה. שלושה מתרפאים עברו מספר ניתוחי פה (עקירה כירורגית של שן טוחנת שלישית, ניתוח להחדרת שתל, אוגמנטציה של העצם המקסילרית וניתוח רירית החניכיים) עם היפנוזה כגורם ההרדמה היחיד. לשניים מתוך שלושת המתרפאים היו קשיים רפואיים: אחד מהם היה רגיש לחומרים כימיים מרובים, סבל ממחלת אדיסון, ובעבר חווה תגובות אנפילקטיות לחומרי אלחוש מקומיים; השני היה אלרגי ללידוקאין וחווה בעבר תגובה פרדוקסלית לסדציה פרמקולוגית. לכל שלושת המתרפאים היו שני מפגשים לפני הניתוח על מנת להעריך את הסיכון הפריאופרטיבי שלהם, רמת החרדה, הרגישות ההיפנוטית והיכולת לפתח אנלגזיה מלאה בעת היפנוזה. ביום הניתוח, עברו המתרפאים היפנוזה והושגה אנלגזיה היפנוטית על פי פרוטוקול סטנדרטי באמצעות הליך הלוקח לא יותר מתשע דקות בכל מקרה. לאחר מכן הושלמו ההליכים הכירורגיים בהצלחה, כשהמתרפא נמצא במצב של הרפיה מלאה, ללא כאבים ותחושת רווחה, עם פרמטרים קרדיווסקולריים יציבים. אף אחד מבין המתרפאים לא נזקק למשככי כאבים לאחר הניתוח, שנקבעו לשימוש לפי הצורך.

מסקנות מחברי המאמר וההשלכות המעשיות של המחקר הן, כי היפנוזה הינה כלי בעל ערך ברפואת השיניים, המאפשר הקלה בטוחה ומהירה של חרדה ופוביה ומעלה את ספי הכאב של המתרפא לרמה של אנלגזיה כירורגית. שלא כמו תרופות ומכשור, ההיפנוזה הינה תמיד זמינה, ללא עלות, וחסרת השפעות שליליות כאשר מנוהלת על ידי אנשי מקצוע מוסמכים. ניתן להשתמש בהיפנוזה לסדציה בקרב רוב המתרפאים וכטכניקה עצמאית לבעלי רגישות היפנוטית מתאימה, לשם שיפור רווחתם ובטיחותם של המתרפאים.

Facco E, Bacci C, Zanette G. Hypnosis as sole anesthesia for oral surgery

The egg of Columbus. J Am Dent Assoc 2021; 152(9): 756-762