איכות שינה ירודה, כמו בחולים עם אינסומניה, נחשבת לגורם סיכון למספר מצבים, כגון דמנציה, מחלות לב וכלי דם, השמנת יתר וכאב כרוני. נדודי שינה מוגדרים כתופעה של קושי חוזר בהתחלת השינה, תחזוקתה וגיבושה או איכותה המתרחשים למרות קיום של זמן והזדמנות נאותים לשינה, וכתוצאה מכך צורה כלשהי של פגיעה בפעילות של שעות היום. מצב זה מתרחש בכמחצית מהסובלים מכאב כרוני, והוא קשור לרגישות מוגברת לכאב וכשל בטיפול במצבים כואבים. הפרעות טמפורומנדיבולריות (TMDs) הוא מונח גג המתאר מצבי שלד שרירים עצבים המערבים את המפרק הטמפורמנדיבולרי, את שרירי הלעיסה והרקמות הנלוות. התסמין השכיח ביותר של TMDs הוא כאב, אך יתכנו גם תסמינים שאינם כואבים כמו תפקוד מוגבל של הלסת התחתונה והפקת קולות במפרקים הטמפורומנדיבולריים. מצב זה נחשב לגורם העיקרי לכאב לא אודנטוגני באזור האורופציאלי, וכן כמחצית מהמתרפאים עם אבחנה זו יסבלו מהצורה הכרונית, כלומר הכאב או תסמינים אחרים קיימים במשך שלושה חודשים לפחות. הפתופיזיולוגיה של TMD יכולה לכלול תהליכי רגישות היקפית ורגישות מרכזית (CS). מנגנונים היקפיים נוטים יותר לשחק תפקיד בהופעת TMD, כולל מקרים חריפים. עם זאת, הוצע בעבר כי תהליכי CS מניעים את התמשכות הכאב. האגודה הבינלאומית לחקר הכאב מגדירה את הרגישות המרכזית כמנגנון נוירופיזיולוגי, המאופיין בתגובה מוגברת של נוירונים נוציספטיביים במערכת העצבים המרכזית. הביטויים הקליניים של CS כוללים תגובה מוגברת לגירויים היקפיים שונים כגון לחץ מכני, חומרים כימיים, אור, קול, קור, חום וחשמל. יתר על כן, CS גם קשור קלינית למצוקה פסיכולוגית ופיזית. מודולציה של כאב אנדוגני הינו מונח כללי הכולל מספר מנגנונים המווסתים תהליכים נוציספטיביים שונים. הקשר בין הפרעות שינה לבין TMD מבוסס היטב. פרגמנטציה של שינה (הפסקות קצרות חוזרות ונשנות של שינה), מאמץ נשימתי קשור, נדודי שינה ואיכות שינה ירודה הינם שכיחים יותר בבני אדם עם TMD מאשר בכאלו ללא מצב זה. הפרעות שינה נקשרו גם לרגישות מרכזית מלבד כאב, ובמחקר קודם נמצא שכ-20 אחוזים מהמתרפאים עם TMD סובלים מנדודי שינה הקשורים להפחתת סף הכאב בתוך האזור האורופציאלי ומחוצה לה, מצב המצביע על נוכחות רגישות מרכזית. עם זאת, לדברי המחברים עדיין יש מקום להבין טוב יותר את הקשר המורכב בין הפרעות שינה לבין CS.

מטרה

המחקר הנוכחי נועד לברר את הקשר בין נדודי שינה לבין רגישות מרכזית במתרפאים עם TMD ולחקור את הקשר בין פרמטרי שינה סובייקטיביים לבין CS במתרפאים אלו. ההשערה הייתה שלמתרפאים עם TMD ונדודי שינה יהיו רמות גבוהות יותר של תסמיני רגישות מרכזית מאשר למתרפאים עם TMD ללא נדודי שינה. החוקרים העריכו באופן קליני את מצב נדודי השינה בקרב 82 מתנדבים עם הפרעות טמפורומנדיבולריות. על מנת להעריך את הסימפטומים הקליניים של הרגישות, מילאו המשתתפים באופן עצמי את שאלון רשימות הרגישות המרכזית.

נמצא כי למשתתפים עם נדודי שינה היו ציונים ממוצעים גבוהים יותר של רגישות מרכזית בהתאם לרשימת הרגישות מאשר משתתפים ללא נדודי שינה (12.57±43.10 לעומת 13.66±26.59).

מסקנות

לדעת מחברי המאמר, נדודי שינה היו קשורים לציונים גבוהים יותר של תסמיני רגישות מרכזית בקרב מתרפאים עם הפרעות טמפורומנדיבולריות .ההשלכות המעשיות של המחקר הן, כי נדודי שינה משפיעים על הפרעות טמפורומנדיבולריות, כמו גם על הקשר שלהם עם תסמיני רגישות מרכזית.

Grüninger Mercante F, Fernandes G, Vinícius do Vale Braido G, et al. Insomnia is associated with symptoms of central sensitization in patients with painful temporomandibular disorders. J Am Dent Assoc 2023. doi.org/10.1016/j.adaj.2023.02.017