מחברי המאמר מציינים כי בעקבות כנס הקונצנזוס האחרון בנושא מחלות החניכיים ומחלות סביב שתלים, הוגדר פרי-אימפלנטיטיס כמצב פתולוגי סביב שתלים דנטליים המאופיין בדלקת ברקמת החיבור סביב השתל ואובדן מתקדם של העצם התומכת. פרי-אימפלנטיטיס היא מחלה עם שכיחות הולכת וגוברת שאם אינה מטופלת, מובילה לאובדן השתלים. הגורמים האטיולוגיים של זיהומים סביב שתלים דומים לאלה המעורבים במחלות החניכיים. כתוצאה מכך, מטרות הטיפול בפרי-אימפלנטיטיס חייבות להיות הרזולוציה של הדלקת ברקמות הרכות סביב השתל וייצוב ההתקשרות הגרמית (למשל, רמת האוסאואינטגרציה). ניתן להשיג זאת רק בתנאי שרוב הביופילם החיידקי והמשקעים הקשים יוסרו מעל פני השתל, על מנת להשיג משטח מקובל מבחינה ביולוגית, המסייע לריפוי הפצע. פרוצדורות טיפול קונבנציונליות לא ניתוחיות של נגעים סביב שתלים
הראו יכולת חיזוי מוגבלת. מצד שני, התערבויות כירורגיות, בין אם רזקטיביות או משחזרות, הניבו תוצאות קליניות ורנטגנולוגיות מבטיחות יותר. ללא קשר להליך המופעל (כלומר, כירורגי לעומת לא כירורגי), יש חשיבות עליונה לחיטוי פני השטח של השתל, למרות שתהליך זה הרבה יותר מאתגר בהשוואה לחיטוי פני השטח של שורשים טבעיים. להגברת תהליך החיטוי של פני שטח השתל, הוצעו ונחקרו כמה כלים משלימים הן במחקרים פרה-קליניים והן במחקרים קליניים, כגון שימוש בטיפול פוטודינמי ובלייזר.
במחקר רטרוספקטיבי בן שנתיים, בו אתרי השתלה טופלו בקורטאז' של הרקמות הרכות לשם הסרת רקמת הגרנולציה ולאחר מכן בטיפול חוזר עם דיודה לייזר באורך גל של 810 ננומטר, דווחו תוצאות חיוביות במונחים של שינויים בעומק הכיס (PPD), דימום בעת בדיקה (BoP) והיווצרות תפליט. לאחרונה הושגו תוצאות טיפול דומות בעקבות טיפול מכני לא כירורגי בלבד של פרי-אימפלנטיטיס, או עם יישום לייזר דיודה משלים באורך גל של 940 ננומטר. עם זאת, כפי שדווח בסקירה של האקדמיה האמריקאית לפריודונטיה שכללה את הראיות הטובות ביותר, נראה כי עצמת היתרונות הנלווים של יישום לייזר הינה מוגבלת לשינויים קצרי טווח במדדי הדימום.
מטרה
הניסוי הקליני האקראי הנוכחי נערך כדי לחקור את ההשפעות הנלוות של יישום לייזר דיודה בטיפול לא ניתוחי של פרי-אימפלנטיטיס, לאחר תקופת ריפוי של 6 חודשים.
החוקרים ביצעו ניסוי קליני אקראי מבוקר כפול סמיות בקרב 25 נבדקים עם 25 שתלים שאובחנו כסובלים מפרי-אימפלנטיטיס. בעקבות קורטאז' של רקמת הגרנולציה, שתלי הניסוי (T) טופלו באופן משלים עם לייזר דיודה למשך 90 שניות (810 ננומטר, 2.5 ואט, 50 הרץ), בזמן שבשתלי הבקרה (C) הוחל לייזר דיודה לא מופעל. כל הליך הטיפול בוצע בימים 0 (נקודת הבסיס), 7 ו-14. מדד התוצאה העיקרי היה שינוי בעומק הממוצע של הכיס (PPD). תוצאות קליניות ומיקרוביולוגיות, כמו גם סמנים דלקתיים שמקורם במאחסן, הוערכו בתחילת הניסוי ולאחר 3 ו 6 חודשים, בעוד שתוצאות הרנטגן הוערכו בתחילת המחקר ולאחר מעקב של 6 חודשים. לא נצפו הבדלים מובהקים מבחינה סטטיסטית ביחס למאפיינים הבסיסיים של המתרפאים. לאחר 6 חודשים, שתלי הניסוי והבקרה הניבו שינויים מובהקים סטטיסטית במדדי עומק הכיסים בהשוואה לקו הבסיס (T:1.28 ו-C:1.47 מ"מ), אך ללא הבדל מובהק סטטיסטית בין הקבוצות. לא זוהו שינויים מובהקים סטטיסטית ברמות העצם השוליות סביב השתלים. לא נצפו הבדלים מובהקים סטטיסטית בין שתלי הבדיקה והביקורת ביחס לממצאים המיקרוביולוגיים ופרמטרים שמקורם במאחסן. הצלחת הטיפול נצפתה במעקב של 6 חודשים, ב-41.7 אחוזים (n=5) מהניסוי וב-46.2 אחוזים (n=6) ממתרפאי הבקרה בהתאמה.
מסקנות
מחברי המאמר קובעים, כי יישום חוזר ונשנה של לייזר דיודה בטיפול שאינו ניתוחי בפרי-אימפלנטיטיס לא הצליח לספק יתרונות משמעותיים בהשוואה לטיפול מכני בלבד.
Roccuzzo A, Klossner S, Stähli A, et al. Non-surgical mechanical therapy of peri-implantitis with or without repeated adjunctive diode laser application: A 6-month double-blinded randomized clinical trial. Clin Oral Impl Res 2022; 33: 900-912