מחברי המאמר מציינים, כי מחלות החניכיים אינן תוצאה של ציביליזציה מפותחת אלא הן קיימות מזה שנים רבות, מאז ראשית האנושות. רישומים אודות מחלת חניכיים כתהליך דלקתי היו קיימים כבר לפני כ-4000 שנה במצרים ובקרב אוכלוסיות סיניות. אף על פי כן, מכיוון שניתן לבחון רק מבנים גרמיים (אובדן עצם אלבאולרית ו/או שינויים במרקם העצם), הערכת מחלות החניכיים בחומר ארכיאולוגי מוגבלת באופן טבעי להערכת פריודונטיטיס.
חקר לסתות ארכיאולוגיות של אוכלוסיות מגוונות עשוי לגלות ידע חשוב על המהלך הטבעי ועל השפעת תנאי חיים משתנים במהלך ההיסטוריה האנושית על התפתחות והתקדמות של מחלת החניכיים, כגון הרגלי תזונה, שינויי מזון ודיאטה, לחץ פיזי או פרמטרים סביבתיים אחרים אשר עשויים להיות מוכרים כגורמים חשובים. במאמר מוצג מחקר לדוגמא, אשר השווה את היקף האבנית ואובדן עצם אלבאולרית בין דגימות רומניות-בריטיות מהמאה ה-4 לבין דגימות של תושבי לונדון מהמאה ה-18. ואכן, למרות ששכיחות האבנית העל-חניכית הייתה גבוהה באופן משמעותי ובאופן חלקי גם האבנית התת-חניכית בדגימות הרומניות-בריטיות, כמות אובדן העצם האלבאולרית לא הייתה שונה באופן משמעותי בין שתי האוכלוסיות. בהקשר זה, יכול תיאור מצב בריאות הפה של חומר ארכיאולוגי לספק תובנות מעניינות לגבי התפתחות המחלה והתקדמותה.
המחברים מתארים כי בשנת 1971, בעת עבודות בנייה עירוניות בווינה (אוסטריה), התגלו קברים היסטוריים ובמהלך החפירה בבית העלמין נחשפו 705 קברים. הקברים תוארכו חזרה למאה ה-7 וה-8 והוערכו כשייכים לאחד היישובים האווריים הקדומים ביותר באוסטריה. בתחילה התבססו תושבים אלו על תרבות לחימה, אך בהדרגה התיישבו בכפרים קטנים שבמרכזם חקלאות וגידול בעלי חיים, אשר שינו את תזונתם בעיקר מבשר ומוצרי חלב לעבר צריכה מוגברת של ירקות, פירות, אגוזים ותירס. בשני פרסומים קודמים תוארו עבור אוכלוסייה ספציפית זו תדירות העששת והתפשטותה וכן דפוסי ניוון הרכס האלבאולרי לאחר אובדן שיניים.
מטרה
המחקר הנוכחי נערך על מנת לברר את השכיחות ואת חומרת מחלת החניכיים. לשם כך נעשה שימוש בשתי שיטות אבחון שונות: (א) מדידה ישירה של רמת העצם האלבאולרית (ABL) ; ו-(ב) הערכת איכות ומירקם העצם של הספטום הבין-דנטלי. מטרה משנית הייתה להעריך כל מתאם בין חומרת מחלץ החניכיים ו-(א) שיעור אובדן השיניים; ו-(ב) קיום עששת של השורשים.
נבדקו שרידי השלד של 128 אווארים. גיל ומין נאמדו בשיטות פורנזיות סטנדרטיות ונרשמו ממצאי אובדן השיניים ועששת השורשים. מחלת החניכיים הוערכה על ידי (א) מדידה של רמות העצם האלבאולרית; ו-(ב) הערכה של המחיצה הבין-דנטלית. ממוצע רמות העצם נקבע כ-4.8 מ"מ, עששת שורשים נטתה להתקיים בשיניים עם אובדן עצם גבוה יותר, ובממוצע אבדו לפני המוות 6.2 שיניים. ללא תלות בשיטת האבחון> 90 אחוזים מהנבדקים אובחנו כסובלים ממחלת חניכיים, והגיל וסוג השיניים היו מנבאים משמעותיים.
עם זאת, ברמת השן, השתנתה נוכחותה של מחלת חניכיים במידה ניכרת בהתאם לשיטת האבחון. כלומר, 7.6 אחוזים לעומת 47.2 אחוזים מהשיניים אובחנו כבריאות, בהתבסס על רמת העצם האלבאולרית או המחיצות הבין דנטליות בהתאמה.
מסקנת מחברי המאמר היא, כי המצב הפריודונטלי של שרידי השלד של אווארים מימי הביניים חושף שכיחות גבוהה מאוד של מחלת חניכיים (>90 אחוזים מאוכלוסייה זו הראו הרס של רקמות החניכיים). עם זאת, כאשר משווים תוצאות של חומר ארכיאולוגי, יש לדעתם לקחת בחשבון את שיטות האבחון, הגדרת המחלה ודרך הצגת הנתונים.
Bertl K, Tangl S, Rybaczek T, et al. Prevalence and severity of periodontal disease in a historical Austrian population. J Periodont Res 2020; 55: 931-945