לדברי מחברי המאמר, מתרפאים הסובלים ממחלת העששת אשר לא מקבלים טיפול שיניים מוקדם ומספק יחד עם מתן פלואוריד מערכתי ונוהלי היגיינת פה טובים, מפתחים לעיתים קרובות נגעי עששת עמוקים. עששת עמוקה מוגדרת כמצב שבו השיניים נפגעות בשליש או רבע מהדנטין בקרבת מוך השן או שהן נמצאות בסיכון לחשיפת המוך. נגעים אלו עלולים לגרום לתגובות דלקתיות חמורות של המוך, להוביל לנמק המוך ולפגוע באיכות החיים של המתרפא. למרות שהטיפול המסורתי כולל הסרה מלאה של כל העששת עד לדנטין קשה, דרך זו נחשבת כיום לטיפול יֶתֶר, הגורם הן לחשיפה של המוך והן לסיבוכים הדורשים טיפול אנדודונטי. הגישות האלטרנטיביות הנפוצות ביותר הן הסרה בשלבים (SWR) והסרה סלקטיבית (SCR) של נגעי העששת העמוקים. ב-SWR הנגעים מסולקים עד לדנטין הרך בשלב הראשון, ומבצעים איטום עם שיקום זמני. לאחר מכן מבוצעת כניסה חוזרת לסילוק העששת עד לקבלת דנטין מוצק והחלפת השיקום הזמני בקבוע. למרות ש-SWR עשוי להפחית את הסיכון לחשיפה למוך ולשמור על חיות המוך, נראה שהאטימה הראשונית עוצרת את הנגעים מבחינה קלינית ורנטגנית. מצב זה מעלה שאלות בנוגע לצורך בכניסה חוזרת. ב-SCR הדנטין העששתי מוסר חלקית ומבוצע שיקום בשלב אחד. פעולה זו קשורה לשכיחות מופחתת של חשיפת המוך ולאובדן חיות המוך.
מטרה
מכיוון שהגישה הטובה ביותר מבין SWR ו-SCR נותרה בלתי ידועה, ביצעו המחברים מטה-אנליזה של מחקרים אקראיים מבוקרים (RCT) בנושא זה. מסדי הנתונים של PubMed, Embase, Cochrane, Web of Science, CNKI, WangFang ו-VIP נבדקו אחר מחקרים אלו אשר מתייחסים להצלחה של SWR ו-SCR. תוצאות משניות היו חשיפת המוך, עקירת שיניים, נמק במוך, פולפיטיס וטיפול אנדודנטי. זוהו תשעה מחקרים הכוללים 1550 מתרפאים ו-1929 שיניים עם עששת עמוקה. קבוצת ה-SWR כללה 922 שיניים וקבוצת ה-SCR כללה 952 שיניים. שיעור ההצלחה של SCR היה גדול משמעותית מזה של SWR בניתוח המשולב. בניתוח של תת-הקבוצות המבוסס על סוג השן וזמן המעקב לא נמצא הבדל משמעותי באחוזי ההצלחה של שתי השיטות בשיניים נשירות ואילו בשיניים קבועות הייתה לשיטת SCR הצלחה משמעותית רבה יותר מאשר ל-SWR. עבור זמני מעקב של פחות מ-24 חודשים ו-24 עד 36 חודשים, ל-SCR היו שיעורי הצלחה גבוהים יותר באופן משמעותית מ-SWR. ניתוח מטה רגרסיה הראה כי לסוג השיניים ולזמן המעקב אין שום קשר להטרוגניות בין מחקרים. השכיחות של חשיפת המוך הייתה גדולה משמעותית עבור קבוצת המטופלים ב-SCR מאשר עבור קבוצת ה-SWR בהתחשב בסוג השן; במקרים בהן טופלו שיניים נשירות לא נמצא הבדל משמעותי בשכיחות חשיפת המוך בין שתי השיטות, אך עבור שיניים קבועות, בטיפולי SWR היה שיעור החשיפה של המוך גבוה יותר מ-SCR. לשתי שיטות הטיפול היו שיעורי עקירת שיניים דומים הן בטיפול בשיניים נשירות והן בקבועות כאשר המעקב נמשך פחות מ-24 חודשים וכאשר המעקב נמשך 24 עד 36 חודשים. השכיחות של היווצרות נמק במוך בקבוצת SCR הייתה כ-14 אחוזים מהשכיחות בקבוצת ה-SWR. קבוצת ה-SCR הפחיתה את השכיחות של פולפיטיס בכ-76 אחוזים בהשוואה לקבוצת ה-SWR.
טיפול אנדודנטי היה דומה עבור שתי קבוצות הטיפול ולא היו הבדלים משמעותיים בטיפול האנדודנטי כאשר המעקב היה פחות מ-24 חודשים או 24 עד 36 חודשים.
מסקנות
לדברי מחברי המאמר, לטיפולי הסרה סלקטיבית היו שיעורי הצלחה גבוהים יותר ושכיחות נמוכה יותר של חשיפת המוך, נמק המוך ופולפיטיס מאשר בטיפולי הסרה בשלבים עבור מתרפאים עם עששת עמוקה. לדעתם נראה כי התוצאות עם הסרה סלקטיבית טובות יותר מאלה שהושגו עם הסרה בשלבים והמתרפאים נטו לסבול פחות מסיבוכים הקשורים לחשיפת המוך כאשר נעשו טיפולי הסרה סלקטיבית.
Yao Y, Luo A, Hao Y. Selective versus stepwise removal of deep carious lesions: A meta-analysis of randomized controlled trials. J Dent Sci 2023; 18: 17-26