תותבות קבועות נתמכות שתלים בקשת מלאה (ISFAFDPs) שימשו לשיקום הפה של מתרפאים מחוסרי שיניים מאז תחילת תקופת השתלים ברפואת השיניים המודרנית והראו שיעורי הישרדות המשתנים בין 100-84.3 אחוזים, בתלות במחקר. באופן מסורתי, יוצרו תותבות אלה במסגרת יצוקה של סגסוגת זהב אשר מכוסה על ידי שיני שרף אקריליות. מאוחר יותר, הוצעו מסגרות טיטניום כחלופה ליציקות הקונבנציונאלית ברפואת השיניים של שתלים, שכן תותבות אלה יכולות לספק התאמה טובה יותר לשתלים מאשר הגישה של היציקה הקונבנציונאלית.
מחברי המאמר מציינים, כי משטחים אוקלוזאליים מאקריל מגלים סיבוכים קליניים כגון בלאי ושבר בשיניים. חרסינה, אשר הוצעה כחומר אלטרנטיבי לשיניים מלאכותיות, מציגה בדרך כלל עמידות גבוהה יותר בפני שחיקה ותוצאות אסתטיות חיוביות יותר מאשר שרף אקרילי, על אף שקיים בה סיבוך קליני שכיח של היווצרות סדקים ושבבים. לאחרונה, הוצגו שחזורים אשר עשויים מזירקוניה עם מסגרות של וֵניר קרמי, אשר מגלים תאימות ביולוגית גבוהה, הידבקות נמוכה של חיידקים למשטח, חוזק כיפוף גבוה, קשיחות ותכונות אסתטיות. עם זאת, בדומה לחרסינה, יצירת סדקים ושבבים של חומר הוֵניר הינו הסיבוך המדווח ביותר. על מנת למזער סיבוכים אלו, פותחו והוצגו חומרי מסגרת מונוליטיים, אך התוצאה לטווח הארוך של שחזורים אלה נותרה לא ידועה, בשל היעדר מחקרים קליניים מספיקים. למרות שיעור ההישרדות הגבוה במחקרים רבים, תותבות אשר נסמכות בשתלים אינן ללא בעיות, ואורך החיים שלהן מוגבל לא רק כתוצאה מסיבוכים ביולוגיים אלא גם על ידי דרישות התחזוקה של התותבת וחומרי השיקום.
מטרה
מחברי החוקרים ביקשו לחקור את התוצאה של השימוש באפשרות זו בתותבות בפרקטיקה השגרתית. המחקר הרטרוספקטיבי הנוכחי נועד להעריך את התוצאות של תותבות קבועות בקשת מלאה, הנתמכות על ידי שתלים דנטליים. המחקר הרטרוספקטיבי הנוכחי כלל מתרפאים שטופלו בתותבות קבועות נתמכות שתלים בקשת מלאה במרפאת מומחיות אחת. התוצאה שנותחה הייתה כשל בשתל/בתותבת וסיבוכים ונעשה שימוש בשיטות של ניתוחי הישרדות. במחקר נכללו בסך הכל 709 מתרפאים עם 869 תותבות קבועות נתמכות שתלים בקשת מלאה (4,797 שתלים), עם מעקב ממוצע של 10.7±7.2 שנים. 353 שתלים ו-62 תותבות נכשלו במהלך המחקר. שיעורי ההישרדות המצטברים המוערכים היו כדלקמן: 93.3 אחוזים לאחר 10 שנים ו-87.1 אחוזים לאחר 20 שנה. השתלים שהותקנו אצל בני אדם שסבלו מברוקסיזם, מעשנים ותותבות אשר הוצבו בלסת העליונה הציגו כושר הישרדות נמוך יותר מאשר שתלים שהותקנו בקרב בני אדם ללא ברוקסיזם, לא מעשנים, ובלסת התחתונה, בהתאמה. סך של 415 תותבות קבועות נתמכות שתלים (47.8 אחוזים) הציגו סיבוכים טכניים, מתוכם 67 (7.7 אחוזים) הציגו רק התרחשויות של אובדן או שבר באיטום בנקב הגישה לשתל. קיום ברוקסיזם היה גורם לעליה בסיכון גבוה יותר להתרופפות ברגים (גם בקרב מתרפאים צעירים יותר), שבר בורג, סדק או שבר קרמי, ואובדן או שבר של שיניים אקריליות (סיבוך זה נמצא בסיכון גבוה יותר גם בקרב גברים, בלסת העליונה, ובמקרים בהם הלסת המנוגדת הציגה שיניים טבעיות או תותבות קבועות). מתרפאים עם ברוקסיזם היו בסיכון גבוה יותר סטטיסטית לכישלון התותבת בהשוואה למקרים ללא ברוקסיזם.
מסקנות מחברי המאמר, הן כי תותבות קבועות נתמכות שתלים בקשת מלאה הציגו פרוגנוזה טובה לטווח הארוך. הסיבה העיקרית לאי הצלחה הינה כישלון של מספר שתלים תומכים. תוצאות המחקר הנוכחי מצביעות על כך כי ברוקסיזם הינו תורם חשוב לכישלונות של שתלים ותותבות, כמו גם לשכיחות מוגברת של סיבוכים טכניים בתותבות קבועות נתמכות שתלים בקשת מלאה.