השפעת כשל קודם של שתל על הפרוגנוזה של השתלות עתידיות

מחברי המאמר טוענים כי השימוש ההולך וגובר בשתלים קשור בגידול במספר הסיבוכים והכשלים המתגלים בהליכי ההשתלה. לדבריהם, נמצא כי הישרדות השתל מושפעת מגורמי סיכון ספציפיים הקשורים למתרפא, לאתר ולטיפול. גורמים הקשורים לטיפול כגון איכות וכמות ירודים של העצם באתר ההשתלה המתוכנן עשויים להפחית את שיעורי הישרדות השתל. בנוסף, טכניקות של אוגמנטציה בו זמנית של העצם ופרמטרים ספציפיים של השתלים עשויים להשפיע באופן משמעותי על הישרדות השתל. עישון ומחלות מערכתיות כגון סוכרת בלתי מבוקרת (DM) ומחלות החניכיים מאופיינים כגורמי סיכון לכשל של שתלים הקשורים למתרפא.

המחברים מדגישים כי האפשרויות הטיפוליות לאחר כישלון של שתל הינן נושא שנוי במחלוקת. השתלה מחדש באותו אתר נפגעת לעיתים קרובות בגלל אובדן עצם הקשור לכישלון הקודם. מספר מחקרים בחנו את ההשפעות של פרמטרים ספציפיים לאתר ההשתלה על הפרוגנוזה של שתלים חוזרים. מרבית המחקרים גילו לפחות נטייה לשיעורי כישלון גבוהים יותר בהחדרת שתלים באתר זהה. בסקירה שנערכה לאחרונה, הודגש שקיימת השפעה חיובית של פני שטח מחוספסים של טיטניום על הישרדות השתל, אם כי לא נשללה השפעת מאפיינים הקשורים למתרפא על ההישרדות. מחקרים קודמים אף השוו את שיעורי ההישרדות מבלי להתחשב בהשפעת גורם משך הזמן על הכישלון או שהוגבלו לתקופות קצרות של תצפיות ואף נמצאו מחקרים בהם לא השתמשו בקבוצת ביקורת או שחקרו רק שתלים שהונחו באתרים זהים לאלה של כשלים קודמים.

מטרה

המחקר הנוכחי נערך על מנת להשוות את הפרוגנוזה לטווח הארוך של שתלים שהוצבו במתרפאים עם היסטוריה של כישלון של שתל (קבוצת ניסוי) עם זה של שתלים שהוצבו במתרפאים ללא כישלון קודם (קבוצת ביקורת). השערת האפס הייתה ששתי הקבוצות לא יהיו שונות ביחס לקצב הישרדות ההשתלה. ההתמקדות הייתה בעיקר לבחירה מכוונת מתרפא של קבוצת הניסוי וקבוצת הביקורת לחקר גורמי סיכון ספציפיים הקשורים למתרפא ולטיפול (גיל, מין, מיקום, אוגמנטציה בו זמנית).

לדברי החוקרים, בין השנים 2020-2002 תועדו 3,616 השתלות שיניים במסד הנתונים של המחלקה לרפואת שיניים, בבית החולים האוניברסיטאי של היידלברג בגרמניה. השתלים הוחדרו ושוחזרו על ידי רופאי שיניים מנוסים של המוסד. פרוטוקול העמסת השתלים ללא אוגמנטציה סימולטנית של עצם היה שישה חודשים ללסת העליונה ושלושה חודשים ללסת התחתונה. במסגרת אנליזה רטרוספקטיבית, נבחרה קבוצת ניסוי המורכבת מ-59 מתרפאים עם 137 שתלים, שהוצבו לאחר כשל קודם של שתל. קבוצת הביקורת כללה 1,072 מתרפאים עם 2,664 שתלים ללא כשל קודם. עקומות קפלן-מאייר שימשו לתיאור הישרדות השתל לטווח הארוך הספציפי לקבוצה. מודלים של רגרסיה של קוקס יושמו לבחינת ההשפעות של גורמי סיכון ספציפיים למתרפא ולאתר. במהלך תקופת התצפית של עד 15 שנים נכשלו 11 שתלים (8 אחוז) בקבוצת הניסוי ו-74 שתלים (2.5 אחוז) בקבוצת הביקורת. ההישרדות המצטברת לחמש שנים הייתה 96.8 אחוזים. בקבוצת הביקורת ו-91.5 אחוזים בקבוצת הניסוי. המשתנים של קבוצת המשימות והאוגמנטציה בעת ההשתלה השפיעו משמעותית על ההישרדות, אך השפעה זו אבדה במודל סטטיסטי של יירוט אקראי. בתוצאות נותרה ההשפעה של מיקום השתל, ולפיה הסיכון לכישלון היה נמוך פי חמישה עבור שתלים בלסת התחתונה, ללא קשר לחלוקת הקבוצות.

מסקנות מחברי המאמר הן, כי הישרדות השתל לטווח הארוך הייתה נמוכה יותר בקבוצת הניסוי מאשר בקבוצת הביקורת. ההשפעה של כישלון קודם הייתה זניחה. עם זאת, נצפתה השפעה שהייתה ספציפית למתרפא. ללא קשר לכשל בשתלים קודמים, הסיכון לכישלון ארוך טווח גבוה פי שניים עבור שתלים בלסת העליונה מאשר בתחתונה.

Leisner L, Kronsteiner D, Rammelsberg P. Effect of previous implant failure on the prognosis of subsequent implants: A retrospective study. Clin Oral Impl Res 2021; 32: 863-870