שיקום הפה

ציפויים קרמיים (veneers) מהווים כיום אחד מהנדבכים המרכזיים של הרפואה השיניים האסתטית. שיעורי ההישרדות המדווחים בספרות נעים בין 85% ל-97% לאחר עשר שנים, אולם הספרות המדעית של השנים האחרונות שופכת אור חשוב על מאפייני הכשלונות, הגורמים להם ועל פרוטוקולי מניעה מבוססי ראיות. מאמר זה סוקר את הממצאים המשמעותיים ביותר מהספרות הבין-לאומית בנושא זה. מטא-אנליזה של

מעקב ארוך טווח הוא גורם מרכזי בהצלחת שיקום לסת שלמה על שתלים. בשנים הראשונות לאחר מסירת השיקום התוצאה הקלינית בדרך כלל יציבה, אך לאחר מספר שנות תפקוד עשויים להופיע סיבוכים ביולוגיים וטכניים. הסיבוך הביולוגי המאוחר המרכזי הוא פרי-אימפלנטיטיס. הצטברות פלאק סביב השתלים, בעיקר כאשר הניקוי סביב הבר מורכב, עלולה להוביל לדלקת סביב השתלים ולאובדן עצם

הצלחת שיקום לסת שלמה על שתלים אינה תלויה רק בשרידות השתלים עצמם אלא גם בתכנון הפרותטי והביומכני של השיקום. חלק משמעותי מהסיבוכים המתפתחים לאורך השנים נובע למעשה מטעויות תכנון מוקדמות. תכנון מדויק של מספר השתלים, פיזורם, המרחב הפרותטי והאוקלוזיה הוא תנאי מרכזי להצלחת השיקום. אחת הטעויות הנפוצות היא פיזור שתלים שאינו מספק תמיכה ביומכנית לשיקום.

שיקום לסת שלמה על שתלים באמצעות בר טיטניום הוא אחד הפתרונות הפרותטיים המבוססים והאמינים ברפואת השיניים השיקומית. מבנה הטיטניום מעניק קשיחות גבוהה למערכת השיקום ומאפשר חלוקת עומסים בין מספר שתלים. בשנים האחרונות ייצור ברים בטכנולוגיות CAD-CAM שיפר את הדיוק ואת ההתאמה הקלינית של המבנים הפרותטיים. למרות יתרונות אלו, ניסיון קליני ומחקרים ארוכי טווח מצביעים על

פגיעה עצבית היא אחד הסיבוכים המשמעותיים ביותר בפרוצדורות כירורגיות ברפואת שיניים. אף ששכיחותה נמוכה יחסית, השלכותיה הקליניות עלולות להיות משמעותיות ולכלול פרסטזיה, דיסאסתזיה ואף כאב נוירופתי מתמשך. הפגיעה מערבת לרוב את ענפי העצב הטריגמינלי, ובעיקר את העצב האלוואולרי התחתון (Inferior Alveolar Nerve – IAN) ואת העצב הלינגואלי. בעשור האחרון מתוארת בספרות ירידה מסוימת בשכיחות הפגיעות,

הרמת רצפת הסינוס המקסילרי (Sinus Floor Elevation; SFE) היא פרוצדורה שכיחה לשיקום הלסת העליונה האחורית, הנחשבת צפויה ובעלת שיעורי הצלחה גבוהים, אך הספרות בשנים 2020–2025 מדגישה כי “כשלון” אינו מתמצה באובדן שתל בלבד, אלא משקף ספקטרום רחב של סיבוכים תוך־ניתוחיים ופוסט־ניתוחיים: ניקוב קרום שניידר, פתולוגיה סינוסלית, כשלי ריפוי/זיהום, וכן כשל מוקדם של שתלים בהקשר אנטומי,

כאבי פנים ולסתות הם מהתלונות השכיחות במרפאת השיניים, ולעיתים קרובות הם מערבים שילוב של גורמים דנטליים, שריריים, מפרקיים ולעיתים גם נוירופתיים. בשנים האחרונות גוברת ההתעניינות ב־Photobiomodulation (PBM),  “לייזר רך”/LLLT, כגישה טיפולית משלימה ושמרנית להפחתת כאב ושיפור תפקוד, בעיקר בהפרעות טמפורומנדיבולריות (TMD) ובכאב מיופציאלי של שרירי הלעיסה. בניגוד ללייזרים כירורגיים, שבהם האפקט העיקרי הוא חיתוך/אידוי או

בוטולינום טוקסין, חלבון נוירוטוקסי המיוצר על ידי החיידק Clostridium botulinum, עבר מסע מרתק מרעלן קטלני לכלי טיפולי רב-תכליתי. בשנת 1989 אושר השימוש הראשון שלו על ידי ה-FDA לטיפול בבלפרוספזם וסטרביזמוס, ומאז התרחב השימוש הרפואי שלו באופן דרמטי. בתחום רפואת השיניים, בוטולינום טוקסין זכה בעשור האחרון להכרה גוברת ככלי יעיל בטיפול במגוון הפרעות הקשורות לכאבי פנים

רכישת כרסומת דנטלית צריכה להתבסס על התאמה לתמהיל העבודה האמיתי (חומרים ואינדיקציות), ולא על הבטחות כלליות של מהירות או “מיקרונים”. חשוב להעריך מראש את האקוסיסטם (פתוח/סגור), זמינות חומרים מאומתים, ועלויות תפעול ותחזוקה,כולל כיול, מתכלים וזמני השבתהת, כיוון שאלו קובעים את הדיוק וה-ROI בפועל. ספרות מדגישה שמערכות 5-ציר יכולות להגיע ל-trueness גבוה, אך התוצאה תלויה גם

הכרסומות הדנטליות של השנים 2024–2026 מתקדמות בעיקר דרך שדרוגי תהליך: מעבר רחב ל־5 צירים, יחידות רב־מצביות (יבש/רטוב/גריינדינג), וכלים דיגיטליים שמייצבים את הייצור ומקטינים תקלות והשבתות. במקביל, עדכוני CAM וקושחה הופכים לגורם מכריע לא פחות מהמכונה עצמה, משום שהם משפרים אסטרטגיות כרסום, התאמה וחיסכון בזמן ובחומר. לצד היתרונות, הספרות מזכירה שדיוק גבוה נשען גם על כיול