שתלים

לדברי מחברי המאמר, הוכח כי אמצעי טיפול תומכים הינם חיוניים להבטחת יציבות החניכיים לטווח הארוך ומניעת אובדן שיניים. כמו כן, טיפול תחזוקה מותאם סביב השתל בהתאם לפרופיל הסיכון של המתרפא הוכח כמועיל לשם מניעת פרי-אימפלנטיטיס. נתונים ארוכי טווח הוכיחו כי מתרפאים אשר אינם מקפידים על קבלת טיפולי תחזוקה לשם מניעה לאחר התקנת השתל נחשפו לשיעור

מחברי המאמר מציינים כי החדרת שתלים מיידית (IIP) והשתלה מוקדמת (EIP) הינן גישות טיפול נפוצות להחלפת שן חסרה באזור האסתטי. IIP היא הגישה המהירה ביותר בה נדרש רק ניתוח אחד ובנוסף ניתן בגישה זו להתקין כתר ביום ניתוח ההשתלה או זמן קצר לאחר מכן, בתנאי שהושגה יציבות ראשונית מספקת של השתל. שיקום מיידי הפך לחלק

מחברי המאמר מציינים, כי מספר המתרפאים הנהנים מטיפול שתלים הולך וגדל, הודות להתקדמות בטכניקות האוגמנטציה ופני השטח של השתלים. החדרה מוצלחת ואינטגרציה של שתלים בפה אפשריים כיום גם בנוכחות פגמים מקומיים בעצמות, מה שמפחית את המשמעות של התוויות נגד הקשורות למורפולוגיה של העצם. שחזורים הנתמכים באמצעות שתלים אורליים משמשים יותר ויותר להחלפת שיניים חסרות, וזהו

לדברי מחברי המאמר, קיים שימוש נרחב בתותבות הנתמכות בשתלים לשיקום קשת שלמה בקרב מתרפאים עם חסר שיניים מלא. פרוצדורות שיקום כירורגיות מונחות עשויות להפחית את השכיחות של סיבוכים מכניים ולהבטיח הצלחה ארוכת טווח של תותבת נתמכת בשתלים בקשת מלאה. עם זאת, בשל נפח עצם לא מספיק והיעדר נקודות ציון אנטומיות מוגדרות היטב, הסטייה בניתוח השתלה

לדברי מחברי המאמר, טיפול משקם באזור חסר שיניים בקצה הלסת, כולל תותבות קבועות נתמכות בשתלים (FISPs) ותותבות חלקיות נשלפות (RPDs) המשמשים לשיקום תפקוד הפה, להפחתת עומס הסגר על השיניים הנותרות ומניעת אובדן של שן נוספת. מחקרים קודמים התמקדו בשיעורי ההישרדות של שאר השיניים הסמוכות לאזור מחוסר השיניים ב-FISPs, ומחקר אחד כזה הראה ששיעור ההישרדות של

לדברי מחברי המאמר, חלה בעשורים האחרונים עלייה אקספוננציאלית במספר המתרפאים הסובלים ממחלות וממצבים שליליים סביב שתלים. עלייה זו ניכרת בעיקר בהקשר למספר הרב של שתלים דנטליים המשמשים להחלפת שיניים חסרות חלקית או מוחלטת. במחקר עוקבה שנערך במוסד חינוכי, דווח כי 34 אחוזים מהמתרפאים ו-21 אחוזים של שתלים הציגו ממצאים של סביב-אימפלנטיטיס ובמחקרים אחרונים הגיעו החוקרים

מחברי המאמר מציינים, כי מתרפאים עם משנן חלקי ויחידות לעיסה חסרות בחלק האחורי של הלסת העליונה סובלים לעיתים קרובות מחוסר גובה רכס מספיק על מנת להתאים מיקום של שתלים דנטליים באורך סטנדרטי. הליכי גרפט של הסינוס, בין אם מבוצעים בהשהיה או נערכים בו-זמנית עם התקנת השתל, נחשבים כסטנדרט הטיפול. נתונים ארוכי טווח על הישרדות השתלים

לדברי מחברי המאמר, תותבות הנתמכות בשתלים בחלק האחורי של הלסת העליונה יכולות להיות מאתגרות עקב ניוון של הרכס האלוואולרי מחוסר השיניים, איכות עצם ירודה ופנאומטיזציה של הסינוס המקסילרי. ישנן שתי טכניקות עיקריות לאוגמנטציה של רצפת הסינוס ומיקום השתל: אוגמנטציה לטרלית של רצפת הסינוס (LSFA) וגישה טרנס-קרסטלית, עם החדרת שתל באופן סימולטני (שלב אחד) או מושהה

מחברי המאמר מציינים, כי שיעורי ההישרדות של שתלים דנטליים הוערכו במספר מחקרי אורך ודווח שהם נעים בין 82 ל-99 אחוזים. למרות ששיעורי האוסאואינטגרציה נחשבים גבוהים, תוארו בספרות מספר סיבוכים לטווח קצר וארוך. בטווח הארוך, נצפה בשנים האחרונות כי שתלים העוברים אוסאואינטגרציה בהצלחה רגישים לקבוצה של מחלות סביב השתל הקשורות לביופילם דיסביוטי של חיידקים. שני המצבים

לדברי מחברי המאמר, השימוש בטכנולוגיה דיגיטלית בהשתלות דנטליות הפכה לאחרונה פופולרית, זאת בנוסף לסריקה בטומוגרפיה ממוחשבת, עיבוד תמונה וטכנולוגיית שחזור מודל בתלת ממד. פרוטוקולים של ניתוח שתלים באמצעות מחשבCAIS) ), שמטרתם למזער את הסטייה בין השתלים המתוכננים והממוקמים, הם בעלי חשיבות רבה לדיוק מיצוב השתל. השימוש בסריקה טומוגרפית של קונוס קרן CBCT)) ובתוכנות למניפולציה ותכנון