עדכונים ברפואת שיניים

ההדפסה הביולוגית (Bioprinting) הדנטלית עומדת כיום בנקודת מפנה: שנות ה-proof-of-concept חלפו, ונוצר מסה קריטית של נתוני in vivo בבעלי חיים גדולים שמאפשרת לראשונה לדון ברצינות בסוגיית התרגום הקליני. הספרות מ-2023 ואילך מאופיינת בשלושה מאפיינים מבדלים: שימוש בביו-דיואים מורכבים יותר, כולל dECM (decellularized extracellular matrix) ופיגומים רב-שכבתיים; מיקוד ספציפי בבעיית האוריינטציה הסיבית ב-PDL; ופנייה ראשונית לשאלת

הדיגיטציה המואצת של רפואת השיניים בעשור האחרון שינתה מהותית את אופן ניהול הטיפול, התיעוד והתקשורת עם מטופלים. מערכות רשומה רפואית ממוחשבת, סורקים אינטראאורליים, תהליכי CAD/CAM ושירותי ענן הפכו לכלים שגרתיים בפרקטיקה הקלינית. לצד יתרונות אלו, מתרחבת החשיפה לאיומי סייבר, אשר הפכו לאחד האתגרים המשמעותיים במערכות בריאות בכלל וברפואת שיניים בפרט (1). תיק המטופל הדנטלי כולל

מערכות סריקת פלטות פוספוריות (Phosphor Storage Plates, PSP) ממשיכות להוות רכיב מרכזי בצילום האינטראאורלי הדיגיטלי, למרות התקדמות מתמשכת של חיישנים דיגיטליים ישירים. העדכונים של השנים 2025–2026 אינם משנים את עקרון הפעולה הבסיסי, אלא משפרים את איכות התמונה, את יעילות העבודה ואת השילוב במערכות דיגיטליות רחבות יותר. עבור רופא השיניים הכללי, המשמעות היא חידוד מקומה של

השימוש בשתלים קצרים עבר בשנים האחרונות שינוי משמעותי: מפתרון שנחשב בעבר לפשרה במצבי חסר עצם, לאפשרות טיפולית מבוססת ראיות במקרים נבחרים. ההגדרה המקובלת מתייחסת לרוב לשתלים באורך עד 8 מ״מ, כאשר שתלים באורך עד 6 מ״מ מוגדרים לעיתים כשתלים קצרים מאוד או אולטרה־קצרים. עיקר העניין המחודש בתחום אינו נובע רק מן הרצון להימנע מהרמות סינוס

ציפויים קרמיים (veneers) מהווים כיום אחד מהנדבכים המרכזיים של הרפואה השיניים האסתטית. שיעורי ההישרדות המדווחים בספרות נעים בין 85% ל-97% לאחר עשר שנים, אולם הספרות המדעית של השנים האחרונות שופכת אור חשוב על מאפייני הכשלונות, הגורמים להם ועל פרוטוקולי מניעה מבוססי ראיות. מאמר זה סוקר את הממצאים המשמעותיים ביותר מהספרות הבין-לאומית בנושא זה. מטא-אנליזה של

שנים ארוכות נחשב הטיפול בשן קבועה בלתי-בשלה עם נמק מוחי לאחד האתגרים הקשים באנדודונטיה: דפנות שורש דקות כנייר, אפיקס פתוח ומרחב תעלה עצום הפכו כל ניסיון אפיקסיפיקציה קלאסית לפשרה מאולצת. הפרדיגמה השתנתה מהותית עם הופעת ה-REP – Regenerative Endodontic Procedures, שהציעה תפנית מחשבתית: לא לאטום את החלל ולשלל ממנו את עתידו הביולוגי, אלא לגייס את

הגישה המסורתית לאיתור סרטן הפה מבוססת על זיהוי קליני של נגעים והפניה לביופסיה. עם זאת, גישה זו מוגבלת בזיהוי מוקדם של תהליכים נאופלסטיים, במיוחד כאשר השינויים המורפולוגיים מינימליים. על רקע זה מתפתחת גישה מבוססת ביולוגיה מולקולרית. סרטן הפה מתפתח כתהליך רב־שלבי הכולל שינויים גנטיים ואפיגנטיים. תהליך זה עשוי להתרחש גם ברקמות הנראות תקינות, תופעה המכונה

סרטן חלל הפה ממשיך להוות אתגר קליני משמעותי, בעיקר בשל אבחון מאוחר המוביל לפרוגנוזה ירודה. למרות התקדמות בטיפולים, שיעורי ההישרדות לחמש שנים נותרים בינוניים, כאשר הפער בין גילוי מוקדם למאוחר ניכר (10). בתוך מציאות זו, מרפאת השיניים מהווה נקודת מפתח לאיתור מוקדם, שכן חלק גדול מהמטופלים מבקר בה באופן שגרתי. הבדיקה הקלינית, הסתכלות שיטתית ומישוש,

הטיפול השתלי המודרני נשען יותר ויותר על רצף דיגיטלי מלא הכולל סריקה אינטראורלית, הדמיית CBCT, תכנון כירורגי ופרותטי ותקשורת ממוחשבת עם המעבדה. בשנים האחרונות חלו עדכונים משמעותיים בתפקידן של תוכנות הניהול (PMS), אשר התפתחו ממערכות אדמיניסטרטיביות לכלי מרכזי בניהול המידע הקליני. עדכונים אלו מאפשרים חיבור בין מקורות נתונים שונים ויצירת רצף טיפולי מסודר יותר, אך

השימוש בשתלים קצרים עבר בשנים האחרונות שינוי משמעותי: מפתרון שנחשב בעבר לפשרה במצבי חסר עצם, לאפשרות טיפולית מבוססת ראיות במקרים נבחרים. ההגדרה המקובלת מתייחסת לרוב לשתלים באורך עד 8 מ״מ, כאשר שתלים באורך עד 6 מ״מ מוגדרים לעיתים כשתלים קצרים מאוד או אולטרה־קצרים. עיקר העניין המחודש בתחום אינו נובע רק מן הרצון להימנע מהרמות סינוס