כללי

לדברי מחברי המאמר, טיפול משקם באזור חסר שיניים בקצה הלסת, כולל תותבות קבועות נתמכות בשתלים (FISPs) ותותבות חלקיות נשלפות (RPDs) המשמשים לשיקום תפקוד הפה, להפחתת עומס הסגר על השיניים הנותרות ומניעת אובדן של שן נוספת. מחקרים קודמים התמקדו בשיעורי ההישרדות של שאר השיניים הסמוכות לאזור מחוסר השיניים ב-FISPs, ומחקר אחד כזה הראה ששיעור ההישרדות של

לדברי מחברי המאמר, חלה בעשורים האחרונים עלייה אקספוננציאלית במספר המתרפאים הסובלים ממחלות וממצבים שליליים סביב שתלים. עלייה זו ניכרת בעיקר בהקשר למספר הרב של שתלים דנטליים המשמשים להחלפת שיניים חסרות חלקית או מוחלטת. במחקר עוקבה שנערך במוסד חינוכי, דווח כי 34 אחוזים מהמתרפאים ו-21 אחוזים של שתלים הציגו ממצאים של סביב-אימפלנטיטיס ובמחקרים אחרונים הגיעו החוקרים

מחברי המאמר מציינים, כי מיקרואורגניזמים החודרים למחזור הדם גורמים לבקטרמיה, והינם בעלי פוטנציאל להתיישב באנדוקרדיום פגום, בדרך כלל במסתם בלב ולגרום לאנדוקרדיטיס זיהומית (IE). עם הופעת האנטיביוטיקה, המליץ איגוד הלב האמריקאי, לראשונה בשנת 1955, כי​​ לבני אדם בסיכון מוגבר ל-IE יש לתת אנטיביוטיקה מונעת (AP) לפני פרוצדורות דנטליות פולשניות (IDPs). למרות ההמלצות הללו, מעולם לא

מחברי המאמר מציינים, כי רבים מהמכשירים המשמשים ברפואת השיניים הינם בעלי רטט, כגון מכשירי יד, מזרקי מים וסקלרים אולטרא-סוניים. התרסיס שנוצר על ידי מכשירים אלה יכול לשאת, בנוסף למים, טיפות רוק, דם ומיקרואורגניזמים, שעלולים להוות סיכון לזיהומים עבור אנשי המקצוע בתחום הבריאות והמתרפאים. אירוסולים הם חלקיקים הנוצרים על ידי נוזלים ומוצקים המפוזרים ותלויים באוויר, שהופכים

לדברי מחברי המאמר, במסגרות קליניות שגרתיות, נותנים רופאי השיניים מגוון של חומרים תרופתיים, כולל אך לא רק משככי כאבים, אנטיביוטיקה, אנטי פטרייתיים וחומרי אלחוש מקומיים. הם מציינים כי אלחוש ממלא תפקיד מרכזי בהפחתת כאב ואי נוחות, ובכך מאפשר השלמה מיומנת של טיפולי רפואת שיניים מגוונים כגון שחזורים, סקיילינג והקצעת שורשים, אנדודונטיה וניתוחים קלים. חומרים אלו

  לדברי מחברי המאמר, ויטמין D הינו נגזרת סטרואיד והורמון מסיס בשומן, אשר יכול להיווצר על ידי הקרנה של 7-dehydrocholesterol מתחת לעור או מיוצר מארגוסטרולים בצמחים או שמרים המוקרנים באור אולטרה סגול. ויטמין D בתזונה מתקבל בעיקר ממזונות מהחי כגון דגי ים, חלמון ביצה, שמנת, פטריות וכן הלאה. הוא מומר בכבד ובכליות ל-25(OH)D, 1,25 דיהידרוקסי

מחברי המאמר מציינים, כי מתרפאים עם משנן חלקי ויחידות לעיסה חסרות בחלק האחורי של הלסת העליונה סובלים לעיתים קרובות מחוסר גובה רכס מספיק על מנת להתאים מיקום של שתלים דנטליים באורך סטנדרטי. הליכי גרפט של הסינוס, בין אם מבוצעים בהשהיה או נערכים בו-זמנית עם התקנת השתל, נחשבים כסטנדרט הטיפול. נתונים ארוכי טווח על הישרדות השתלים

לדברי מחברי המאמר, תותבות הנתמכות בשתלים בחלק האחורי של הלסת העליונה יכולות להיות מאתגרות עקב ניוון של הרכס האלוואולרי מחוסר השיניים, איכות עצם ירודה ופנאומטיזציה של הסינוס המקסילרי. ישנן שתי טכניקות עיקריות לאוגמנטציה של רצפת הסינוס ומיקום השתל: אוגמנטציה לטרלית של רצפת הסינוס (LSFA) וגישה טרנס-קרסטלית, עם החדרת שתל באופן סימולטני (שלב אחד) או מושהה

לדברי מחברי המאמר, עיוותים דנטו-פציאליים מהווים בעיה נפוצה בפרקטיקה הקלינית של רפואת השיניים, וכחמישה אחוזים מהאוכלוסייה מציגים התפתחות לא תקינה של הלסתות. ניתוח אורתודונטי-אורתוגנטי הוא הטיפול העיקרי לעיוותים אלה, אך אבחון מדויק ותכנון כירורגי קפדני חיוניים לתוצאות מיטביות. בעת האבחנה של עיוותים דנטו-פציאליים ותכנון ניתוחים אורתוגנטיים מסתמכים בעיקר על בדיקה קלינית, הערכת יחסי הסגר

מחברי המאמר מציינים, כי קיימים דווחים תדירים לגבי אלרגיה לפניצילין (PCN), כאשר כ-10 אחוז מהאוכלוסייה בארצות הברית טוענים לתגובה אלרגית לאנטיביוטיקה זו. עם זאת, השכיחות האמיתית של אלרגיה לפניצילין קרובה יותר ל-1 אחוז. ההבדל בין השכיחות האמיתית לבין השכיחות המדווחת מדגיש את הבעיה שחלק מהמתרפאים מתויגים בצורה שגויה כאלרגים לפניצילין, וזהו מצב התורם לאתגרים בפרקטיקה