הערכה קבוצתית רטרוספקטיבית של הישרדות וסיבוכים של שתלים זיגומטיים בלסת עליונה אטרופית

לדברי מחברי המאמר, שיקום של לסת עליונה מחוסרת שיניים ואטרופית מהווה אתגר במסגרת רפואת השיניים והלסתות. טיפול באמצעות שתלים דנטליים קונבנציונליים מוגבל במקרים אלו, בשל הנוכחות של ספיגת העצם המכתשית, נפח עצם לא מספק ופנאומטיזציה נרחבת של הסינוס. כתוצאה מכך, פותחו הליכי אוגמנטציה שונים של העצם לשם שיקום הפגם בעצם המכתשית, כגון השתלת עצם, אוגמנטציה של הסינוס, רגנרציה מונחית של העצם ואוסטאוטומיה של האיליאק קרסט. טכניקות השתלה אלו קשורות לסיכון לתחלואה של האתר התורם, זמן שיקום ארוך תוך היווצרות עיכוב בהחדרת השתל, צורך בהתערבויות כירורגיות מרובות, עלויות טיפול מוגברות וזמן אשפוז ארוך יותר. על מנת להתגבר על המגבלות האמורות, שתל זיגומטי (ZI) נחשב כאלטרנטיבה בת קיימא, ללא צורך בשימוש בֵּגרָפט עבור שיקום של מתרפאים עם לסת עליונה אטרופית .שיטה זו מציעה תוצאות צפויות, פחות תחלואה והינה מקובלת יותר על המתרפאים. היתרונות הפוטנציאליים של השתל הזיגומטי תועדו היטב עם שיעורי הצלחה גבוהים יותר על פני הליכים הכרוכים בהשתלת גרפט. נערכו מחקרים רבים במטרה להעריך את שיעורי ההישרדות של השתל הזיגומטי, עם המעקב המתועד הארוך ביותר שנמשך 18 שנה. עם זאת, לדעת המחברים, המגבלה העיקרית הקשורה עם מחקרים אלו הינה שלא בוצעו מספר מספק של שתלים מסוג זה שהיו במעקב למעלה משלוש שנים, מכיוון שכשל מתרחש בעיקר במהלך ציר זמן של שישה חודשים לאחר הניתוח ולפני העמסת השתל. בנוסף, קיים חסר בראיות הקשורות למועד הספציפי של התרחשות סיבוכים בטווח הארוך ולא ברור האם סיבוכים אלה קשורים עם כישלון השתל הזיגומטי.

מטרה

המחקר הנוכחי נערך על מנת להעריך את שיעור ההישרדות של שתלים זיגומטיים ולחקור את השכיחות ונקודת הזמן של התרחשותם של סיבוכים, ולזהות את גורמי הסיכון הקשורים לאובדן שתלים מסוג זה.

לצורך המחקר, ביצעו החוקרים 940 שתלים זיגומטים, שביניהם היו בעלי פני שטח מחוספסים: 781, מעובדים: 159; העמסה מידית: 454, העמסה מושהית: 486 ו-451 שתלים סטנדרטיים (פני שטח מחוספסים: 195, מעובדים: 256; העמסה מידית: 58, העמסה מושהית: 393). השתלים בוצעו ב-302 מתרפאים מבוגרים עם לסתות עליונות אטרופית, מחודש דצמבר שנת 1998 עד ספטמבר 2020. לאחר איסוף הנתונים קובצו הסיבוכים אשר דווחו בשתלים על סמך מקורם כסיבוכים ביולוגיים ומכאניים זיהומיים או לא זיהומיים. בוצע ניתוח סטטיסטי על מנת לזהות גורמי סיכון וסיבוכים קודמים המובילים לאובדן השתלים. שיעור ההישרדות של השתלים הזיגומטים נמצא כ-89.9 אחוזים והזמן הממוצע בין החדרת השתל לבין אובדנו בסופו של דבר היה 4.8 שנים. התקופה הממוצעת של המעקב אחר שתל זיגומטי הייתה 4.9±7.9 שנים. סינוסיטיס היה הדיווח הנפוץ ביותר n=138) ) מבין הסיבוכים הביולוגיים הזיהומיים, אשר התרחש בנקודת זמן ממוצעת של מעקב של 4.5 שנים, בעוד שהיפואסתזיה של העצב האינפרא-אורביטלי התרחשה בתדירות גבוהה יותר בקטגוריה הביולוגית הלא זיהומית (n=8) זמן ממוצע של 0.3 שנים). הסיבוך המדווח ביותר ממקור מכני היה שבר של הבורג הפרותטי (n=29 זמן ממוצע של 4 שנים). יתר על כן, סינוסיטיס, אובדן שתל סטנדרטי, זיהום אזורי זיגומטי או פרי-זיגומטי ותקשורת אורו-אנטרלית היו קשורים באופן מובהק לאובדן השתל הזיגומטי.

מסקנות

לדעת מחברי המאמר, מיקום של שתל זיגומטי מציע שיעור הישרדות גבוה לשיקום לסת עליונה אטרופית באופן חמור, כאשר רוב אובדני השתלים התרחשו בחמש השנים הראשונות של המעקב. הסיבוך שנצפה בשכיחות הרבה ביותר היה סינוסיטיס, הנוטה להתפתח מספר שנים לאחר החדרת השתל.

Vrielinck L, Moreno-Rabie C, Coucke W, et al. Retrospective cohort assessment of survival and complications of zygomatic implants in atrophic maxillae. Clin Oral Impl Res 2023; 34: 148-156