מחברי המאמר מדגישים כי ההתפתחויות הקליניות שעלולות להתרחש לאחר הזרקת חומרי אלחוש מקומי בתוך הפה (ILIA) כוללות סיבוכים מערכתיים ומקומיים. בין הסיבוכים המקומיים ניתן למנות השפעות על העיניים, טריזמוס של שרירי הלעיסה, כאב, זיהום, פראסטזיה ושיתוק של הפנים (FP). מתרפאים המפתחים שיתוק אינם מסוגלים להזיז את שרירי ההבעה בצד הפגוע, מה שמשנה את תפקוד השפתיים ואת סגירת העין ומפחית את איכות החיים שלהם. שיתוק אידיופטי (IFP) ידוע גם בשם שיתוק בל, אך הופעתו פתאומית ואינה קשורה בבירור לאטיולוגיה ניתנת לזיהוי. בנוסף, גם המנגנון הספציפי שבאמצעותו טכניקות האלחוש בתוך הפה או חומרי האלחוש הגורמים ל-FP אינם ברורים.
מטרה
המחקר הנוכחי נערך על מנת לנתח את הקשר בין הזרקת חומרי אלחוש מקומי בתוך הפה לבין שיתוק של הפנים. המחברים ערכו סקירה שיטתית של הספרות המדעית הדנטלית במאגרי הנתונים של ScienceDirect, PubMed ו-Scopus. הסקירה הניבה 13 מאמרים המכסים 18 מקרים שעסקו בשיתוקי פנים המתרחשים לאחר או במהלך אלחוש מקומי. תשעה היו דיווחי מקרה, שלושה היו דיווחי מקרה בליווי סקירות ספרות ואחד היה דיווח מקרה שהוצג במכתב לעורך. הגיל הממוצע המדווח של המתרפאים היה כ-34 שנים, בטווח שבין 16 ל-62 שנים. ב-11 מקרים נעשה שימוש בטכניקה הטרנקלית (אינפילטרציה של חומר אלחוש סביב עצב) של בלוק של העצב האלבאולרי התחתוןIANB) ) ובארבעה מקרים בסוגי טכניקות אלחוש אחרות. בשני מקרים לא ניתן דיווח לגבי טכניקת האלחוש. לידוקאין היה חומר ההרדמה המועדף עבור תשעה מקרים, ארטיקאין עבור חמישה, ומפיוואקאין עבור מקרה אחד. בשני מקרים לא דווח על חומר האלחוש שהיה בשימוש. ב-17 דיווחים, שיתוק הפנים התרחש בצד שהורדם ובדיווח אחד בצד הנגדי. שיתוק פנים מוקדם (תוך 24 שעות) התרחש ב-12 מקרים, כאשר חמישה כללו שיתוק הפנים מאוחר ותשעה מתרפאים טופלו בשיתוק הפנים. החלמה מלאה התרחשה ב-15 מטופלים, החלמה חלקית במתרפא אחד ובמקרה אחד לא חלה התאוששות כלל. זמן ההחלמה הממוצע משיתוק הפנים היה כ-54 ימים, עם טווח של 45 דקות עד 365 ימים. כאשר זמן ההתאוששות היה פחות משבע שעות, הנתונים נרשמו כיום אחד.
מסקנות
מחברי המאמר מסכמים כי בלוק של העצב האלבאולרי התחתון הינו ההליך עם הסיכון הגבוה ביותר להחדרת חומר אלחוש באזור הפרוטיד מכיוון שמקום ההזרקה של האלחוש נמצא בחלל הפטריגו-מנדיבולרי. הגורמים האפשריים לשיתוק הפנים לאחר אלחוש בתוך הפה כוללים השפעה ישירה של חומר האלחוש על ענפי עצב הפנים, הפעלה מחדש של זיהום ויראלי והשפעה מכווצת על סיבים סימפטיים המשפיעים על עצב הפנים. צוין כי דיווחי מקרה מוקדמים של שיתוק הפנים כרוכים בהשפעת חומר האלחוש על עצב הפנים, בעוד שדיווחים על שיתוקי פנים קרובים יותר לאלחוש התמקדו בהפעלה מחדש של חומרים ויראליים. הקרבה של מקום הדקירה לאזור הפרוטיד ולמרחב האנטומי שדרכו עוברים הענפים המוטוריים של עצב הפנים לעצבוב שרירי הבעת הפנים עשויים לתרום לבעיה. המשמעות הקלינית של עבודה זו היא בכך שתשומת הלב לטכניקה של בלוק של העצב האלבאולרי התחתון הינה חיונית למניעת שיתוקי הפנים והינה היעילה ביותר בהימנעות משיתוק פנים מוקדם אך לא מאוחר. כל הזרקות האלחוש בפה בטוחות לשימוש אך הבחירה של חומר ספציפי צריכה להיות תלויה באזור האנטומי שיש להרדים. רופאי השיניים צריכים להיות מודעים לגישות הניהול הטובות ביותר במקרה של שיתוק הפנים לאחר אלחוש בפה. קורטיקוסטרואידים מועילים בשיתוק פנים הנגרם מוקדם ואילו שילוב של חומרים אנטי-ויראליים וקורטיקוסטרואידים הינו שימושי יותר עבור שיתוק פנים מאוחר.
Ferrer-Valdivia N, Fernández-Córdova M, Herrera-Barraza V, et al. Facial paralysis after intraoral anesthetic injection: A systematic review. Dent Med Probl 2022; 59: 617-627