לדברי מחברי המאמר, המחלות מסכנות החיים הנפוצות ביותר באזורי הפה והלסת הינם זיהומים חריפים. ניהול מוצלח של זיהומים כאלה מורכב מאבחון בזמן, חיסול של הגורם הבסיסי וניקוז, וזיהוי של המיקרואורגניזמים הרווחים בנגע לשם טיפול אנטיבקטריאלי ממוקד. במהלך השנים האחרונות גדל מספר החולים שנפגעו בזיהומים כאלו, ובנוסף, מהלך וחומרת הזהומים המקסילופציאליים הפכו מורכבים יותר. ידוע שכ-64.0 אחוזים מכלל זיהומי הלסת הם ממקור אודונטוגני, שביניהן פתולוגיה פרי-אפיקלית ופריקורוניטיס מהווים את הסיבות השכיחות ביותר. ניתן לאבחן מוקדם את הפתולוגיה האפשרית באמצעות הערכה רדיולוגית. החומרה והתוצאות של זיהומים כאלה תלויים בווירולנטיות וביציבות לתרופות של המיקרואורגניזמים הגורמים, במערכת החיסון של המטופל ובאנטומיה של האזורים המעורבים. זיהום המתפשט במהירות למספר אזורים אנטומיים של הלסת והצוואר עלול לגרום להשלכות מערכתיות כגון חסימת דרכי הנשימה, מדיאסטיניטיס, פציאליס נמקי, שוק ספטי, אלח דם, פריקרדיטיס, דלקת קרום המוח, ואף למוּרְסָה במוח.
על מנת להגיע לתוצאות חיוביות ולמניעת סיבוכים, הטיפול בזיהומים מקסילופציאליים מוגלתיים צריך להיות רדיקלי, כולל חתכים כירורגיים נרחבים, ניקוז מספיק של התפליט וחיסול הגורמים הבסיסיים, בשילוב עם הטיפול האנטיבקטריאלי הנכון. רופאי שיניים כלליים הינם בדרך כלל אנשי המקצוע הרפואיים הראשונים אליהם פונים מתרפאים עם זיהומים ראשוניים בלסתות והם רושמים תרופות אנטיבקטריאליות על סמך ניסיונם הקליני. במחקרים קודמים, פניצילין G, אמוקסיצילין ואמפיצילין/סולבקטם היו הטיפולים העיקריים שדווחו כמשמשים לטיפול בזיהומים חריפים בפה. המחברים טוענים כי מצב זה הינו מדאיג, לאור החשש הגובר בעולם בנוגע לעמידות מוגברת של מיקרואורגניזמים לאנטיביוטיקה מבוססת פניצילין. ההכרח בטיפול אנטיביוטי ממוקד ומתן תרופות בזמן הינם גורמי מפתח לתוצאה מוצלחת של טיפול בזיהומים מקסילופציאליים חמורים ולמעקב אחר המגמות הנוגעות לטיפול בזיהומים אורליים חריפים. יש חשיבות קריטית להתאמה שוטפת של פרוטוקולי הטיפול, יחד עם פיתוח הנחיות לאנשי רפואת השיניים המטפלים במתרפאים אלו.
מטרה
בניתוח הרטרוספקטיבי הנוכחי נעשתה הערכה של תקופה בת 17 שנים, הכוללת את דרכי הטיפול ואת התוצאות בחולים עם זיהומים אודנטוגניים קשים, באזורים המקסילופציאליים המאושפזים במחלקה לכירורגית פה ולסת באוניברסיטת וילנה, ליטא.
לצורך מחקר העוקבה הרטרוספקטיבי ערכו החוקרים סקירה של 5,465 רשומות רפואיות, ואספו את הנתונים הבאים: הסיבה לזיהום, מיקומם של האזורים הדלקתיים, הטיפול שניתן, ממצאים בקטריולוגיים ותוצאות הטיפול. מידע נוסף כלל מאפיינים סוציו-דמוגרפיים (גיל, מין), נוכחות מחלות מערכתיות והיסטוריה של עישון. שיעור ההיארעות השנתי של חולים עם זיהומים מקסילופציאליים חריפים היה של 206 ± 19 מקרים עם יחס גברים לנשים של 1.4:1.0, תקופת אשפוז ממוצעת של 7.9 ± 4.9 ימים. גיל מבוגר (מעל 65 שנים), עישון ומחלות מערכתיות (סוכרת), השן הגורמת (טוחנת) והצורך בחתך מחוץ לפה היוו גורמים מנבאים לאשפוז ארוך יותר. פניצילין תוך-ורידי הייתה התרופה הנפוצה ביותר שנרשמה ב-50.5 אחוזים מהמקרים. בסך הכל זוהו 132 מיקרואורגניזמים שונים כקשורים לזיהום. העמידות הגבוהה ביותר של מיקרואורגניזמים לאנטיביוטיקה התרחשה עבור metronidazole והרגישות הגבוהה ביותר הייתה ל-clindamycin.
מסקנות
מחברי המאמר מסכמים כי עלייה בגיל, עישון, סוכרת, השן הגורמת והתרחשות של מספר אזורים נגועים היו קשורים לאשפוז ארוך יותר. סטרפטוקוקים אלפא המוליטיים היו המיקרואורגניזם הנפוצים ביותר, אשר נמצאו ביותר מ-70.0 אחוזים מהמקרים שהיו רגישים לטיפול בפניצילין תוך-ורידי.
Rasteniene R, Vitosyte M, Jankauskaite D, Aleksejuniene J. Predictors of longer hospitalization of maxillofacial infections: A 17-year retrospective study. Oral Diseases 2022; 28: 1979-1986