מחברי המאמר מציינים, כי הפרעות טמפורומנדיבולריות (TMD) מהוות טווח של מצבים מוסקולו-סקטליים וניווניים. הגורמים המובילים ל-TMD הם שינויים במיקום הדיסק התוך מפרקי או היפראקטיביות של שריר לא תקין. התסמינים העיקריים כוללים קליקים במפרקים, הגבלת תנועה וכיווץ בשרירי הפנים המכונה כאב אורופציאלי. ההערכה היא ש-25 אחוזים מהאוכלוסייה מראים סימנים של TMD, בעוד שרק אחוז זעיר מגלה צורך בטיפול. יתר על כן, שכיחות התסמינים גבוהה בהרבה בנשים מאשר בגברים. הגיל הממוצע של המתרפאים עם תסמינים נע בין 20 ל-50 שנים. למעלה מ-70 אחוזים מהסובלים מ-TMD מראים תקלה בדיסק המפרק בתור הגורם, בעוד שבחולים סימפטומטיים יש שינוי קריטי גם ברמת העצם. השינויים הנצפים הם שחיקה והידרדרות של הסחוס המפרקי ושל הליכי הרמודלינג של העצם. אפשרויות הטיפול משתנות בהתאם לחומרת חוסר האיזון הפנימי של המפרק ותופעות ניווניות של העצם. ישנם טיפולים לא פולשניים או עם פולשנות מינימלית למתרפאים בשלבים הראשונים של הפרעות במפרק. במקרים הנמצאים בשלב מתקדם או מורכב, החולים נדרשים להחלפות מפרקים או טיפולים פולשניים. כאשר ההסתגלות ויכולת הרמודלינג של הדיסק חריגה, מתרחשות תופעות של אוסטיאוארתריטיס. שינויים משמעותיים כוללים שינוי של מרכיבי עצם כגון השטחה של המפרק, ירידה בפוסה הגלנואידית והשטחה של הדיסק המפרקי. האופי המגוון של TMDs שעלולים לכלול כאב מיופציאלי, ארתרלגיה, תזוזת הדיסק ודלקת מפרקים ניוונית, תורמים למורכבות ההצגה הקלינית שלהם. מתרפאים חווים לעתים קרובות תסמינים כגון כאב במהלך הלעיסה, תנועת לסת מוגבלת, רעשי מפרקים וכאבים מופנים לאזור הראש והצוואר. יתר על כן, TMDs יכולים להוביל למחלות נלוות נוספות, כולל כאבי ראש, הפרעות שינה, ומצוקה פסיכולוגית.
התערבויות פרמקולוגיות בניהול TMDs מכוונים למנגנונים הפתופיזיולוגיים הבסיסיים, על מנת להקל על הכאב, לשפר את תפקוד המפרקים ולשפר את הרווחה הכוללת של המטופל. תרופות נוגדות דלקת לא סטרואידיות (NSAIDs) נותרו אבן יסוד בטיפול התרופתי, עקב ההשפעות משככות הכאבים והאנטי דלקתיות באמצעות עיכוב של אנזימי ציקלואוקסיגנאז .תרופות להרפיית שרירים כגון בנזודיאזפינים וציקלובנזפרין, פועלות על ידי הפחתת ההיפראקטיביות בשרירים והקלה על תסמינים הקשורים בשרירים.
מטרה
סקירת הספרות השיטתית והמטה-אנליזה נועדה להעריך את הטיפולים התרופתיים העיקריים בכאב אשר נגרם על ידי TMD. החוקרים ביצעו חיפוש שיטתי של מאגרי המידע של Pubmed, Web of Science ו-Lilacs עד לתאריך 01/02/2023. הניסויים הקליניים שנבחרו עסקו בתרופות המשמשות בתפקוד טמפורומנדיבולרי לקוי ומתוך 830 מאמרים נכללו בסקירה שמונה מחקרים. החוקרים מציינים כי NSAIDs הן התרופות הנפוצות ביותר וכי ניתן להסיק מהסקירה ומהמטה-אנליזה כי NSAIDs הן ללא ספק תרופות יעילות מאוד לטיפול בכאב חריף והן גם סוג התרופות הבטוחות ביותר. אופיודים הם תרופות התחליף ל-NSAIDs, במקרה של חולים עם דימום קודם של מערכת העיכול או במקרה של כאב אקוטי מתון/חמור של המפרק. קורטיקוסטרואידים משמשים תמיד לטיפול בכאב אקוטי בינוני/חמור, לעומת זאת, הבחירה הראשונית היא בזריקה תוך מפרקית. גורמי הרפיה של שרירים הן התרופות הנבחרות עבור התכווצויות אקוטיות ומשמשות אף לטיפול בכאב כרוני וכך גם תרופות נוגדות דיכאון, נוגדי פרכוסים ובנזודיאזפינים המשמשים לטיפול בכאב מיופציאלי כרוני. החוקרים מציינים כי תרופות אלו צריכות שימוש זהיר והתועלת שלהן טמונה גם בהקלה על הפרעות שינה.
מסקנות
הטיפול בכאב אורופציאלי הינו עדיין אתגר משמעותי עבור רפואת השיניים. החוקרים מסיקים שלא קיימת תרופה שהינה הבחירה הראשונה בטיפול בכאב טמפורומנדיבולרי. עם זאת, על הרופא לאבחן את סוג הכאב והסיבה האטיולוגית לכאב כך שניתן לטפל ולנהל את המתרפא באופן תרופתי.
G Minervini, R Franco, S Crimi, et al. Pharmacological therapy in the management of temporomandibular disorders and orofacial pain: A systematic review and meta-analysis. BMC Oral Health 2024; 13; 24(1): 78