לדברי מחברי המאמר, שיעורי ההישרדות של שתלים במתרפאים עם היסטוריה של מחלת חניכיים כרונית מתונה וחמורה הינם 98.4-88 אחוזים ו-100-92.8 אחוזים, בהתאמה. למרות שיעורי ההישרדות הגבוהים, מחלת החניכיים זוהתה כגורם סיכון לאובדן שתלים, אובדן העצם השולית והתפתחות של פרי-אימפלנטיטיס. שיעורי ההישרדות הגבוהים של שתלים בשילוב עם גורמים קליניים וסוציו-אקונומיים נוספים מובילים לעתים קרובות חלק מרופאי השיניים לעקור במהירות ובאופן "אסטרטגי" שיניים בעלות פרוגנוזה הנמצאת בספק. רציונל זה מבוסס על הניסיון למנוע איבוד עצם נוסף ועל הצורך העתידי לטיפולים בטכניקות של אוגמנטציית עצם נרחבת להכנת האתר להשתלה. לדעת המחברים, גישה זו שנויה מאוד במחלוקת, מכיוון שספיגת העצם הינה תופעה פיזיולוגית ומתמשכת לאחר עקירת כל שן שלא תמיד יכולה להיות מנוהלת באופן יעיל וצפוי, גם עם טכניקות שימור של הרכס המכתשית או מיקום שתלים מיידי. בניגוד לעקירת שיניים, שפע מחקרים הראו ששיניים הנפגעות מירידה בתמיכת החניכיים עשויות להישאר פונקציונליות במשך שנים רבות, בתנאי שהן מטופלות ומתוחזקות היטב עם תכנית טיפול קפדנית. טיפול חניכיים קונבנציונלי וכירורגי מתמקד בחיסול מחלת החניכיים ובמניעת הרס רקמות נוסף.
בעשורים האחרונים, רגנרציה מונחה של הרקמה הרחיבה את ארסנל הטיפולים של מקצוע הפריודנטיה העדכני. הוכח באופן קליני כי טכניקות הרגנרציה עשויות לשמש ביעילות לטיפול בפגמים תוך גרמיים ופורקציות עם מגוון מאפיינים מורפולוגיים. כתוצאה מכך, שיניים עם פגיעה בחניכיים עם פרוגנוזה גרועה או חסרת תקווה יכולות להשתפר באופן משמעותי, וניתן להימנע מעקירתן או לדחות אותה לכמה שנים. כל האמור לעיל מביא את קבלת ההחלטות בין המשך טיפול או עקירת השיניים הפגועות בחניכיים לדילמה ממושכת. שתי גישות הטיפול נתמכות על ידי מספר מחקרים והתוצאות בספרות המדעית נראות סותרות. ההחלטה הקלינית מבוססת לרוב על הניסיון והרקע החינוכי של הרופא, בשילוב עם ההעדפה האישית של המתרפא וגורמים סוציו-כלכליים קשורים.
מטרה
סקירה שיטתית זו נערכה על מנת לזהות מחקרים שדיווחו על מקרים בהם שיניים עם פגיעות בחניכיים טופלו על ידי עקירה והחדרת שתל לאחר מכן, או על ידי שימור השיניים באמצעות טיפולי חניכיים מקיפים, ולהשוות בין התוצאות הביולוגיות, התפקודיות, האסתטיות והטכניות של שתי גישות אלה.
המחברים ערכו חיפוש שיטתי אחר מחקרים שדיווחו על תוצאות קליניות ורדיוגרפיות של טיפולי חניכיים או החלפת שיניים הנמצאות בסיכון עקב בעיה בחניכיים עם שתלים, בשלושה מאגרי מידע אלקטרוניים, ולאחר מכן ערכו חיפוש ידני בשמונה כתבי עת. בסקירה נכללו רק מחקרים מבוקרים אקראיים, מחקרי עוקבה וסדרות מקרים עם עיצוב פרוספקטיבי. החיפוש הראשוני הביא ל-1080 מאמרים ולאחר שתי הסריקות הראשונות, נבחרו 24 פרסומים להכללה בסקירה שיטתית זו.
פרוטוקולי הטיפול של קבוצת שימור השיניים הכילו טיפולי חניכיים לא ניתוחיים ו/או ניתוחיים עם או בלי הליכי רגנרציה. מחקרי השתלים כללו עקירת השיניים המעורבות במחלת החניכיים והתקנת שתלים עם או בלי רגנרציה של העצם או הרקמות הרכות, ולאחר מכן שיקום עם תותבות קבועות. שיעורי ההישרדות נעו בין 81.8 אחוזים ל-100 אחוזים בקבוצת שמירת השיניים, ובין 94.8 אחוזים ל-100 אחוזים בקבוצת הטיפול באמצעות שתלים. בקבוצה בה בוצעה עקירה דווח כי לא התגלו סיבוכים עבור 76.09 אחוזים מהשתלים. באופן דומה, לא היו סיבוכים שדווחו עבור 86.83 אחוזים מקבוצת שמירת השיניים. היעדר סטנדרטים השוואתיים בין המחקרים לא אפשר ביצוע של מטא-אנליזה.
מסקנות
שתי גישות הטיפול מציגות שיעורי הישרדות גבוהים. היישום של טכניקות רגנרציה של עצם משפר את הפרוגנוזה ארוכת הטווח של שיניים עם מעורבות של החניכיים. לפיכך, טיפול בשיניים כאלו עם יישום עוקב של פרוטוקול תחזוקה קפדני עשוי להוות אלטרנטיבה בת קיימא למשך מספר שנים, לפני החלטה על עקירה והחלפת שיניים בשתלים דנטליים.
Sarafidou K, Lazaridi I, Gotsis S, et al. Tooth preservation vs. extraction and implant placement in periodontally compromised patients: A systematic review and analysis of studies. J Prosthodont 2022; 31:e87-e99