שחיקת שיניים מתקדמת מציבה אתגר שיקומי מורכב: אובדן חומר שן, חשיפת דנטין, שינוי באנטומיה האוקלוזלית ולעיתים צורך ביצירת מקום לשיקום ובהעלאת הממד האנכי הסגרי (OVD). במשך שנים היה השיקום המקיף של משנן שחוק מזוהה במידה רבה עם כתרים מלאים והכנות נרחבות. הספרות העדכנית מצביעה על שינוי משמעותי בתפיסה. השאלה כיום אינה רק כיצד להחזיר את
הזירקוניה הפכה בשני העשורים האחרונים לאחד מחומרי השיקום המרכזיים ברפואת השיניים. אלא שהמונח “זירקוניה” כבר אינו מתאר חומר יחיד. החומרים המשווקים כיום שונים בהרכבם, במבנה הגבישי, בשקיפות, בחוזק וב־fracture toughness, ובהתאם גם בהתוויות הקליניות שלהם. החידושים של השנים האחרונות מתמקדים בהתאמת סוג הזירקוניה לשיקום הספציפי, בפיתוח חומרים בעלי gradient אסתטי ומכני, בקיצור תהליכי הסינטרינג,
אחד האתגרים הגדולים בגילוי מוקדם של סרטן הפה אינו עוד עצם הזיהוי של נגע חשוד, אלא השאלה הקשה יותר: איזה נגע אכן עתיד להפוך לממאיר? הפרעות רירית בעלות פוטנציאל ממאיר, המכונות OPMDs (Oral Potentially Malignant Disorders), כוללות קבוצה הטרוגנית של נגעים ומצבים שבהם הסיכון להתפתחות קרצינומה של תאי קשקש בחלל הפה, OSCC (Oral Squamous Cell
דה־קונטמינציה של פני השתל היא אחד המרכיבים המרכזיים בטיפול בפרי־אימפלנטיטיס, אך גם אחת הסוגיות שטרם נמצא להן פתרון מוסכם. מטרת הטיפול היא להסיר ביופילם, משקעים ושיירים אורגניים ממשטח השתל המזוהם, תוך פגיעה מזערית ככל האפשר בטופוגרפיה שלו ובפוטנציאל ליצירת מגע מחודש בין העצם לפני השתל. בפועל, מבנה ההברגות והמיקרו־חספוס של השתלים, שנועדו מלכתחילה לעודד osseointegration,
הטיפול בפרי־אימפלנטיטיס נותר אחד האתגרים המורכבים ברפואת השתלים. במהלך השנים הוצעו שיטות רבות: instrumentation מכני, air polishing, חומרי חיטוי, אנטיביוטיקה מקומית וסיסטמית, לייזרים, photodynamic therapy, implantoplasty, ניתוחים רסקטיביים ושיטות רגנרטיביות. ריבוי האפשרויות משקף במידה רבה את העובדה שטרם נמצא טיפול יחיד המספק תוצאות צפויות בכל סוגי המחלה. הקונצנזוס המשותף של ה־Academy of Osseointegration וה־American Academy
מחלות סביב שתלים הפכו בשנים האחרונות לאחד האתגרים המרכזיים ברפואת השתלים. ככל שמספר המטופלים הנושאים שתלים גדל וככל שמשך תפקודם מתארך, מתברר כי הצלחת ה־osseointegration הראשונית אינה מבטיחה בהכרח יציבות ביולוגית ארוכת טווח. הספרות העדכנית, ובמיוחד הקונצנזוס המשותף של ה־Academy of Osseointegration וה־American Academy of Periodontology (AO/AAP) משנת 2025, מעדכנת לא רק את הערכת שכיחותן
הרעיון של טיפול אורתודונטי מוקדם מושך הן רופאים והן הורים: לזהות הפרעה בהתפתחות הסגר בגיל צעיר, להתערב בזמן שהלסתות עדיין גדלות, ולכאורה למנוע טיפול מורכב יותר בעתיד. אלא שהספרות העדכנית מציגה תמונה מפוכחת יותר. עצם האפשרות לבצע טיפול בגיל 7–10 אינה הוכחה לכך שטיפול בשלב זה עדיף על המתנה. השאלה המרכזית ב־Phase I אינה אפוא האם
לא האם ניתן לטפל בילדים באמצעות קשתיות, אלא באילו ילדים ולאילו מטרות הן מציעות יתרון אמיתי השימוש בקשתיות שקופות (Clear Aligner Therapy – CAT), שהיה במשך שנים מזוהה בעיקר עם טיפול אורתודונטי במבוגרים ובמתבגרים בעלי משנן קבוע, התרחב בשנים האחרונות גם לילדים הנמצאים בשלב המשנן המעורב. מערכות ייעודיות מאפשרות כיום טיפול כבר בגיל 6–12 שנים,
ההמלצות העדכניות של ADA/AAOMR מ־2026 מדגישות שההדמיה צריכה להיבחר לפי הצורך הקליני ולא לפי זמינות הטכנולוגיה, והספרות העדכנית מדגישה התאמת FOV, רזולוציה ומינון למשימה האבחנתית. רכישת מערכת הדמיה פנורמית, ובמיוחד מערכת משולבת פנורמית־CBCT, היא אחת ההשקעות הטכנולוגיות המשמעותיות במרפאת שיניים. טווח המחירים רחב, מפרטי היצרנים עמוסים בנתונים על גודל voxel, מספר תוכניות צילום, רזולוציה
הצילום הפנורמי ממשיך להיות אחת מבדיקות ההדמיה הנפוצות ביותר ברפואת השיניים, גם בעידן שבו השימוש ב־CBCT הולך ומתרחב. יתרונותיו מוכרים: קבלת תמונה רחבה של המשנן, עצמות הלסת, הסינוסים וחלק מאזור מפרקי הלסת, בזמן קצר, בעלות נמוכה יחסית ובמנת קרינה נמוכה בהשוואה להדמיה תלת־ממדית. אלא שהמערכות הפנורמיות של השנים האחרונות שונות במידה ניכרת מן המכשירים
