ניהול הדמיות בענן עבר בשנים האחרונות מהגדרה טכנית של “אחסון מרחוק” לרכיב תשתיתי מרכזי בזרימת העבודה הדיגיטלית במרפאה הדנטלית. צילומי CBCT, פנורמי, סריקות תוך-פה ותיעוד קליני כבר אינם נשמרים רק בשרת מקומי, אלא משתלבים במערכות מבוססות-ענן המאפשרות צפייה, שיתוף ותכנון טיפול מכל עמדה ובין מספר אתרים. מגמה זו משקפת תהליכים רחבים יותר בעולם הדימות
עיתוי ההשתלה וההעמסה הוא אחד המשתנים המשפיעים ביותר על הצלחת טיפול שתלים, לא משום שהוא “קסם” ביולוגי חדש, אלא משום שהוא מכתיב את תנאי האתר בזמן הפעולה, את היכולת להשיג יציבות ראשונית ואת פרופיל הסיכון לסיבוכים ביולוגיים וטכניים. בעשור האחרון – ובעיקר בשנים האחרונות, הספרות נוטה פחות לחפש “פרוטוקול מנצח אחד” ויותר להדגיש התאמה דיפרנציאלית
שיקום אזורים אחוריים בלסת העליונה מציב אתגר מוכר הנובע משילוב של ספיגת עצם לאחר עקירות ופנאומטיזציה של הסינוס המקסילרי. במשך שנים נחשבה הרמת רצפת סינוס לפתרון המרכזי במצבים של חוסר גובה עצם, אך בעשור האחרון הצטברו נתונים התומכים בשימוש בשתלים קצרים כחלופה מבוססת-ראיות במקרים מתאימים. כיום ההחלטה אינה רק אנטומית או כירורגית; היא משלבת גם
כאבי פנים ולסתות הם מהתלונות השכיחות במרפאת השיניים, ולעיתים קרובות הם מערבים שילוב של גורמים דנטליים, שריריים, מפרקיים ולעיתים גם נוירופתיים. בשנים האחרונות גוברת ההתעניינות ב־Photobiomodulation (PBM), “לייזר רך”/LLLT, כגישה טיפולית משלימה ושמרנית להפחתת כאב ושיפור תפקוד, בעיקר בהפרעות טמפורומנדיבולריות (TMD) ובכאב מיופציאלי של שרירי הלעיסה. בניגוד ללייזרים כירורגיים, שבהם האפקט העיקרי הוא חיתוך/אידוי או
בוטולינום טוקסין, חלבון נוירוטוקסי המיוצר על ידי החיידק Clostridium botulinum, עבר מסע מרתק מרעלן קטלני לכלי טיפולי רב-תכליתי. בשנת 1989 אושר השימוש הראשון שלו על ידי ה-FDA לטיפול בבלפרוספזם וסטרביזמוס, ומאז התרחב השימוש הרפואי שלו באופן דרמטי. בתחום רפואת השיניים, בוטולינום טוקסין זכה בעשור האחרון להכרה גוברת ככלי יעיל בטיפול במגוון הפרעות הקשורות לכאבי פנים
רכישת כרסומת דנטלית צריכה להתבסס על התאמה לתמהיל העבודה האמיתי (חומרים ואינדיקציות), ולא על הבטחות כלליות של מהירות או “מיקרונים”. חשוב להעריך מראש את האקוסיסטם (פתוח/סגור), זמינות חומרים מאומתים, ועלויות תפעול ותחזוקה,כולל כיול, מתכלים וזמני השבתהת, כיוון שאלו קובעים את הדיוק וה-ROI בפועל. ספרות מדגישה שמערכות 5-ציר יכולות להגיע ל-trueness גבוה, אך התוצאה תלויה גם
הכרסומות הדנטליות של השנים 2024–2026 מתקדמות בעיקר דרך שדרוגי תהליך: מעבר רחב ל־5 צירים, יחידות רב־מצביות (יבש/רטוב/גריינדינג), וכלים דיגיטליים שמייצבים את הייצור ומקטינים תקלות והשבתות. במקביל, עדכוני CAM וקושחה הופכים לגורם מכריע לא פחות מהמכונה עצמה, משום שהם משפרים אסטרטגיות כרסום, התאמה וחיסכון בזמן ובחומר. לצד היתרונות, הספרות מזכירה שדיוק גבוה נשען גם על כיול
העשור האחרון התאפיין במעבר מואץ לשחזורים מונוליטיים, בעיקר מזירקוניה רב־שכבתית וליתיום־דיסיליקט, בזכות חוזק, דיוק וזרימה דיגיטלית יעילה. לצד היתרונות, במקרים אסתטיים, ובעיקר בשיניים קדמיות, נשארת לעיתים תחושה של “שן נקייה אך שטוחה”: עומק אופטי מוגבל, מעבר אינסיזלי פחות חי, ופחות אפשרויות “אופי” לעומת ליירינג פורצלן קלאסי. על רקע זה הופיעו בשוק מערכות המכונות לעיתים “חרסינה
השימוש בלייזרים בכירורגיה של רקמות רכות בחלל הפה הפך שכיח, בעיקר בזכות המוסטזיס משופר, שדה ניתוחי נקי, ופוטנציאל לפחות כאב ובצקת לאחר הניתוח. יחד עם זאת, בניגוד לסקלפל “קר”, לייזר יוצר חתך באמצעות אינטראקציה פוטו-תרמית, ולכן עלול להותיר בשולי הדגימה “אזור נזק תרמי” (thermal damage zone) הכולל קרישה, דנטורציה של קולגן, ואובדן פרטים תאיים. כאשר
מחלות סביב שתלים הפכו לאתגר מרכזי ברפואת שיניים מודרנית, לא בגלל “כישלון השתל” במובן הקלאסי של אוסאואינטגרציה, אלא בגלל ניהול כרוני של דלקת, ביופילם וסביבת רקמות מורכבת לעיתים. בשנים 2023–2025 התחדדה מגמה: פחות “טכניקה אחת שמנצחת” ויותר עבודה על מערך מניעה־סיכון־תחזוקה־טיפול מדורג, עם דגש חזק על אחידות שפה קלינית והטמעת קווים מנחים. אבן דרך היא
