במשך עשרות שנים התבססה הפרקטיקה הפריודונטלית והשיננית על תפיסה טיפולית פשוטה יחסית: ככל שנסיר יותר אבנית ורובד חיידקי, כך נשיג תוצאות קליניות טובות יותר. בהתאם לכך, טיפולי הקצעת שורשים (Root Planing) והסרת אבנית תת־חניכית בוצעו לעיתים קרובות באופן אגרסיבי, מתוך מטרה להשאיר משטח שורש “חלק כזכוכית”. גישה זו הפכה במשך שנים רבות לאבן יסוד בטיפול
המעבר לרפואת שיניים דיגיטלית שינה באופן מהותי את אופן התכנון והביצוע של שיקומים מורכבים על גבי שתלים. סריקות תוך־פומיות, הדמיות CBCT, תכנון ממוחשב והדפסה תלת־ממדית הפכו בשנים האחרונות לחלק בלתי נפרד מעבודתם של רופאים ומשקמים רבים. למרות זאת, במשך תקופה ארוכה נותר אתגר משמעותי אחד בלתי פתור: כיצד להעביר באופן מדויק ואמין את מיקום השתלים
בעשור האחרון עברה האימפלנטולוגיה הדיגיטלית התפתחות מואצת, אך נראה כי אחד התחומים המסקרנים והמשפיעים ביותר כיום הוא תחום ה־Dynamic Navigation Systems. בעוד שהכירורגיה המודרכת הסטטית (Static Guided Surgery) הפכה זה מכבר לכלי עבודה מקובל במרפאות רבות, הניווט הדינמי מציע תפיסה שונה לחלוטין: במקום להסתמך על מדריך כירורגי מודפס המכתיב את מסלול הקדיחה, המנתח מקבל הכוונה
פרי־אימפלנטיטיס מהווה כיום אחד הסיבוכים השכיחים והמאתגרים ביותר בתחום השתלים הדנטליים. המחלה מתאפיינת בדלקת ברקמות הסובבות את השתל ובאובדן עצם תומכת, העלול להוביל בסופו של דבר לכישלון השתל. במשך שנים רבות נחשבה פרי־אימפלנטיטיס למחלה זיהומית במהותה, בדומה לפריודונטיטיס סביב שיניים טבעיות, כאשר הביופילם החיידקי נתפס כגורם האטיולוגי המרכזי. בהתאם לכך, הטיפול התמקד בהפחתת העומס החיידקי
הקשר בין טיפול אורתודונטי לבריאות החניכיים מהווה נושא למחקר ולדיון מקצועי מזה עשרות שנים. בעוד שמטרותיו המסורתיות של הטיפול האורתודונטי הן שיפור האסתטיקה, הסגר ותפקוד מערכת הלעיסה, הולכת וגוברת ההכרה בחשיבות השפעותיו על הרקמות הפריודונטליות. השאלה המרכזית היא האם יישור שיניים תורם לבריאות החניכיים בטווח הארוך או שמא עלול להגביר סיכונים פריודונטליים מסוימים. הספרות
הטיפול האורתודונטי, שמטרתו ייעול הסתדרות השיניים והאוקלוזיה, נמצא בצומת רגיש ומשמעותי עם בריאות הפרה-אודונטיום. עבור רופאי השיניים המטפלים במגוון גילאים ומצבים קליניים, ההבנה שהזזת שיניים אינה תהליך מבודד, כי אם אירוע ביולוגי מורכב המתרחש בתוך מרחב רקמות תומכות פגיעות, היא קריטית להצלחת הטיפול ולמניעת נזק ארוך טווח. הספרות העדכנית מדגישה בעקביות כי גישה הוליסטית, המשלבת
השאלה המרכזית העומדת כיום בפני הקלינאי המטפל בפרי-אימפלנטיטיס אינה עוד האם ניתן לטפל, אלא מתי, כיצד, ובאילו כלים הרגנרציה אפשרית. מטה-אנליזה שיטתית שפורסמה ב-BMC Oral Health ב-2022 (Diaz et al., 57 מחקרים) מעמידה את השכיחות על כ-19.5% ברמת המטופל ו-12.5% ברמת השתל, עם טווח ספרותי של 8.9%–45% המשקף חוסר אחידות בהגדרות האבחנה. בניגוד לרגנרציה הפריודונטלית,
הפער בין מחקר הנדסת רקמות דנטליות לבין יישומו הקליני הצטמצם ניכרות בשנים האחרונות, אך עדיין קיים. שלושה אפיקים מקבילים מאפשרים לראשונה לדון בכך לא כשאלה תיאורטית: ביומטריאלים פעילים ביולוגית שאינם מסתפקים בתמיכה מכנית, תאי גזע ממקורות דנטליים שהוכחה מולטיפוטנציאליות שלהם בניסויים קליניים ראשוניים בבני-אדם, ופרוטוקולי 3D bioprinting שמצטיידים בנתוני in vivo מבעלי חיים התומכים בהמשך
אחד הלקחים שמחקר תאי הגזע מלמד אותנו בעשור האחרון הוא שהפעולה הרגנרטיבית של תאי MSC בגוף אינה בעיקרה תוצאה של התמיינותם לתאי מטרה, אלא של האותות הפרקריניים שהם מפרישים. אקסוזומים, ווזיקולות ממברנריות בקוטר 30–150 ננומטר, הם הנשא המרכזי של אותות אלו. הם טוענים בחובם mRNA, miRNA, חלבוני אותות ולפידים, ומשנים את הפרופיל הגנטי של
ההדפסה הביולוגית (Bioprinting) הדנטלית עומדת כיום בנקודת מפנה: שנות ה-proof-of-concept חלפו, ונוצר מסה קריטית של נתוני in vivo בבעלי חיים גדולים שמאפשרת לראשונה לדון ברצינות בסוגיית התרגום הקליני. הספרות מ-2023 ואילך מאופיינת בשלושה מאפיינים מבדלים: שימוש בביו-דיואים מורכבים יותר, כולל dECM (decellularized extracellular matrix) ופיגומים רב-שכבתיים; מיקוד ספציפי בבעיית האוריינטציה הסיבית ב-PDL; ופנייה ראשונית לשאלת
