השאלה המרכזית העומדת כיום בפני הקלינאי המטפל בפרי-אימפלנטיטיס אינה עוד האם ניתן לטפל, אלא מתי, כיצד, ובאילו כלים הרגנרציה אפשרית. מטה-אנליזה שיטתית שפורסמה ב-BMC Oral Health ב-2022 (Diaz et al., 57 מחקרים) מעמידה את השכיחות על כ-19.5% ברמת המטופל ו-12.5% ברמת השתל, עם טווח ספרותי של 8.9%–45% המשקף חוסר אחידות בהגדרות האבחנה. בניגוד לרגנרציה הפריודונטלית,
הפער בין מחקר הנדסת רקמות דנטליות לבין יישומו הקליני הצטמצם ניכרות בשנים האחרונות, אך עדיין קיים. שלושה אפיקים מקבילים מאפשרים לראשונה לדון בכך לא כשאלה תיאורטית: ביומטריאלים פעילים ביולוגית שאינם מסתפקים בתמיכה מכנית, תאי גזע ממקורות דנטליים שהוכחה מולטיפוטנציאליות שלהם בניסויים קליניים ראשוניים בבני-אדם, ופרוטוקולי 3D bioprinting שמצטיידים בנתוני in vivo מבעלי חיים התומכים בהמשך
אחד הלקחים שמחקר תאי הגזע מלמד אותנו בעשור האחרון הוא שהפעולה הרגנרטיבית של תאי MSC בגוף אינה בעיקרה תוצאה של התמיינותם לתאי מטרה, אלא של האותות הפרקריניים שהם מפרישים. אקסוזומים, ווזיקולות ממברנריות בקוטר 30–150 ננומטר, הם הנשא המרכזי של אותות אלו. הם טוענים בחובם mRNA, miRNA, חלבוני אותות ולפידים, ומשנים את הפרופיל הגנטי של
ההדפסה הביולוגית (Bioprinting) הדנטלית עומדת כיום בנקודת מפנה: שנות ה-proof-of-concept חלפו, ונוצר מסה קריטית של נתוני in vivo בבעלי חיים גדולים שמאפשרת לראשונה לדון ברצינות בסוגיית התרגום הקליני. הספרות מ-2023 ואילך מאופיינת בשלושה מאפיינים מבדלים: שימוש בביו-דיואים מורכבים יותר, כולל dECM (decellularized extracellular matrix) ופיגומים רב-שכבתיים; מיקוד ספציפי בבעיית האוריינטציה הסיבית ב-PDL; ופנייה ראשונית לשאלת
הטיפול השתלי המודרני נשען יותר ויותר על רצף דיגיטלי מלא הכולל סריקה אינטראורלית, הדמיית CBCT, תכנון כירורגי ופרותטי ותקשורת ממוחשבת עם המעבדה. בשנים האחרונות חלו עדכונים משמעותיים בתפקידן של תוכנות הניהול (PMS), אשר התפתחו ממערכות אדמיניסטרטיביות לכלי מרכזי בניהול המידע הקליני. עדכונים אלו מאפשרים חיבור בין מקורות נתונים שונים ויצירת רצף טיפולי מסודר יותר, אך
הדיגיטציה המואצת של רפואת השיניים בעשור האחרון שינתה מהותית את אופן ניהול הטיפול, התיעוד והתקשורת עם מטופלים. מערכות רשומה רפואית ממוחשבת, סורקים אינטראאורליים, תהליכי CAD/CAM ושירותי ענן הפכו לכלים שגרתיים בפרקטיקה הקלינית. לצד יתרונות אלו, מתרחבת החשיפה לאיומי סייבר, אשר הפכו לאחד האתגרים המשמעותיים במערכות בריאות בכלל וברפואת שיניים בפרט (1). תיק המטופל הדנטלי כולל
מערכות סריקת פלטות פוספוריות (Phosphor Storage Plates, PSP) ממשיכות להוות רכיב מרכזי בצילום האינטראאורלי הדיגיטלי, למרות התקדמות מתמשכת של חיישנים דיגיטליים ישירים. העדכונים של השנים 2025–2026 אינם משנים את עקרון הפעולה הבסיסי, אלא משפרים את איכות התמונה, את יעילות העבודה ואת השילוב במערכות דיגיטליות רחבות יותר. עבור רופא השיניים הכללי, המשמעות היא חידוד מקומה של
השימוש בשתלים קצרים עבר בשנים האחרונות שינוי משמעותי: מפתרון שנחשב בעבר לפשרה במצבי חסר עצם, לאפשרות טיפולית מבוססת ראיות במקרים נבחרים. ההגדרה המקובלת מתייחסת לרוב לשתלים באורך עד 8 מ״מ, כאשר שתלים באורך עד 6 מ״מ מוגדרים לעיתים כשתלים קצרים מאוד או אולטרה־קצרים. עיקר העניין המחודש בתחום אינו נובע רק מן הרצון להימנע מהרמות סינוס
ציפויים קרמיים (veneers) מהווים כיום אחד מהנדבכים המרכזיים של הרפואה השיניים האסתטית. שיעורי ההישרדות המדווחים בספרות נעים בין 85% ל-97% לאחר עשר שנים, אולם הספרות המדעית של השנים האחרונות שופכת אור חשוב על מאפייני הכשלונות, הגורמים להם ועל פרוטוקולי מניעה מבוססי ראיות. מאמר זה סוקר את הממצאים המשמעותיים ביותר מהספרות הבין-לאומית בנושא זה. מטא-אנליזה של
תערוכת Expodental Meeting 2026 שנערכה במאי 2026 ברימיני שבאיטליה, חיזקה את התחושה כי רפואת השיניים האירופית נמצאת בשלב מעבר משמעותי: פחות התלהבות מטכנולוגיות “עתידניות” ויותר דגש על שילוב קליני אמיתי, יעילות תפעולית ואינטגרציה מלאה של זרימת העבודה הדיגיטלית. מעל 400 מציגים ועשרות אלפי מבקרים הציגו תעשייה המתמקדת כיום פחות במכשיר בודד ויותר באקו־סיסטם דיגיטלי
