השימוש בשתלים קצרים עבר בשנים האחרונות שינוי משמעותי: מפתרון שנחשב בעבר לפשרה במצבי חסר עצם, לאפשרות טיפולית מבוססת ראיות במקרים נבחרים. ההגדרה המקובלת מתייחסת לרוב לשתלים באורך עד 8 מ״מ, כאשר שתלים באורך עד 6 מ״מ מוגדרים לעיתים כשתלים קצרים מאוד או אולטרה־קצרים. עיקר העניין המחודש בתחום אינו נובע רק מן הרצון להימנע מהרמות סינוס
ציפויים קרמיים (veneers) מהווים כיום אחד מהנדבכים המרכזיים של הרפואה השיניים האסתטית. שיעורי ההישרדות המדווחים בספרות נעים בין 85% ל-97% לאחר עשר שנים, אולם הספרות המדעית של השנים האחרונות שופכת אור חשוב על מאפייני הכשלונות, הגורמים להם ועל פרוטוקולי מניעה מבוססי ראיות. מאמר זה סוקר את הממצאים המשמעותיים ביותר מהספרות הבין-לאומית בנושא זה. מטא-אנליזה של
תערוכת Expodental Meeting 2026 שנערכה במאי 2026 ברימיני שבאיטליה, חיזקה את התחושה כי רפואת השיניים האירופית נמצאת בשלב מעבר משמעותי: פחות התלהבות מטכנולוגיות “עתידניות” ויותר דגש על שילוב קליני אמיתי, יעילות תפעולית ואינטגרציה מלאה של זרימת העבודה הדיגיטלית. מעל 400 מציגים ועשרות אלפי מבקרים הציגו תעשייה המתמקדת כיום פחות במכשיר בודד ויותר באקו־סיסטם דיגיטלי
שנים ארוכות נחשב הטיפול בשן קבועה בלתי-בשלה עם נמק מוחי לאחד האתגרים הקשים באנדודונטיה: דפנות שורש דקות כנייר, אפיקס פתוח ומרחב תעלה עצום הפכו כל ניסיון אפיקסיפיקציה קלאסית לפשרה מאולצת. הפרדיגמה השתנתה מהותית עם הופעת ה-REP – Regenerative Endodontic Procedures, שהציעה תפנית מחשבתית: לא לאטום את החלל ולשלל ממנו את עתידו הביולוגי, אלא לגייס את
הגישה המסורתית לאיתור סרטן הפה מבוססת על זיהוי קליני של נגעים והפניה לביופסיה. עם זאת, גישה זו מוגבלת בזיהוי מוקדם של תהליכים נאופלסטיים, במיוחד כאשר השינויים המורפולוגיים מינימליים. על רקע זה מתפתחת גישה מבוססת ביולוגיה מולקולרית. סרטן הפה מתפתח כתהליך רב־שלבי הכולל שינויים גנטיים ואפיגנטיים. תהליך זה עשוי להתרחש גם ברקמות הנראות תקינות, תופעה המכונה
סרטן חלל הפה ממשיך להוות אתגר קליני משמעותי, בעיקר בשל אבחון מאוחר המוביל לפרוגנוזה ירודה. למרות התקדמות בטיפולים, שיעורי ההישרדות לחמש שנים נותרים בינוניים, כאשר הפער בין גילוי מוקדם למאוחר ניכר (10). בתוך מציאות זו, מרפאת השיניים מהווה נקודת מפתח לאיתור מוקדם, שכן חלק גדול מהמטופלים מבקר בה באופן שגרתי. הבדיקה הקלינית, הסתכלות שיטתית ומישוש,
הטיפול השתלי המודרני נשען יותר ויותר על רצף דיגיטלי מלא הכולל סריקה אינטראורלית, הדמיית CBCT, תכנון כירורגי ופרותטי ותקשורת ממוחשבת עם המעבדה. בשנים האחרונות חלו עדכונים משמעותיים בתפקידן של תוכנות הניהול (PMS), אשר התפתחו ממערכות אדמיניסטרטיביות לכלי מרכזי בניהול המידע הקליני. עדכונים אלו מאפשרים חיבור בין מקורות נתונים שונים ויצירת רצף טיפולי מסודר יותר, אך
היוניט הדנטלי עובר בשנים האחרונות שינוי תפיסתי עמוק: ממערכת סגורה וסטטית לפלטפורמה מודולרית, דינמית ומותאמת אישית. אם בעבר בחירת יוניט הייתה החלטה חד־פעמית עם השלכות ארוכות טווח, הרי שכיום מדובר יותר בבחירת “בסיס” הניתן להתאמה ושדרוג לאורך זמן. מגמה זו משתלבת בהתפתחות הרחבה של רפואת שיניים דיגיטלית, שבה האינטגרציה בין מערכות, היכולת לשנות תצורה וההתאמה
המעבר להדפסה ישירה של קשתיות שקופות מייצג אחד הכיוונים המסקרנים ביותר באורתודונטיה הדיגיטלית בשנים האחרונות. עדכונים מהשנים 2024–2026 מצביעים על שיפורים מדידים בפרמטרים של דיוק ואחידות ייצור, אך לצד זאת עולה צורך ברור לבחון בזהירות את המשמעות הקלינית של שיפורים אלו. בגישה המסורתית, הכוללת סריקה, תכנון, הדפסת מודל ותרמו-פורמינג, מצטברים מספר שלבים העלולים להכניס סטיות.
ההתפתחות המקבילה של רפואת שיניים דיגיטלית ושל טכנולוגיות לייזר הובילה בשנים האחרונות לניסיון לשלב בין השתיים במסגרת workflow אחוד. סדים כירורגיים מודפסים מאפשרים תרגום של תכנון דיגיטלי לשדה הניתוחי, בעוד שלייזר מציע חיתוך עדין יותר של רקמות ושיפור בשליטה הקלינית. לכאורה מדובר בהתפתחות מתבקשת, אך הספרות העדכנית מציעה גישה זהירה יותר: השילוב אכן משפר היבטים
