עדכונים ברפואת שיניים

הצלחת שיקום לסת שלמה על שתלים אינה תלויה רק בשרידות השתלים עצמם אלא גם בתכנון הפרותטי והביומכני של השיקום. חלק משמעותי מהסיבוכים המתפתחים לאורך השנים נובע למעשה מטעויות תכנון מוקדמות. תכנון מדויק של מספר השתלים, פיזורם, המרחב הפרותטי והאוקלוזיה הוא תנאי מרכזי להצלחת השיקום. אחת הטעויות הנפוצות היא פיזור שתלים שאינו מספק תמיכה ביומכנית לשיקום.

שיקום לסת שלמה על שתלים באמצעות בר טיטניום הוא אחד הפתרונות הפרותטיים המבוססים והאמינים ברפואת השיניים השיקומית. מבנה הטיטניום מעניק קשיחות גבוהה למערכת השיקום ומאפשר חלוקת עומסים בין מספר שתלים. בשנים האחרונות ייצור ברים בטכנולוגיות CAD-CAM שיפר את הדיוק ואת ההתאמה הקלינית של המבנים הפרותטיים. למרות יתרונות אלו, ניסיון קליני ומחקרים ארוכי טווח מצביעים על

פגיעה עצבית היא אחד הסיבוכים המשמעותיים ביותר בפרוצדורות כירורגיות ברפואת שיניים. אף ששכיחותה נמוכה יחסית, השלכותיה הקליניות עלולות להיות משמעותיות ולכלול פרסטזיה, דיסאסתזיה ואף כאב נוירופתי מתמשך. הפגיעה מערבת לרוב את ענפי העצב הטריגמינלי, ובעיקר את העצב האלוואולרי התחתון (Inferior Alveolar Nerve – IAN) ואת העצב הלינגואלי. בעשור האחרון מתוארת בספרות ירידה מסוימת בשכיחות הפגיעות,

ברוקסיזם הוא דפוס של פעילות שרירי הלעיסה הכולל הידוק או חריקת שיניים בערות או בשינה, ושכיחותו והביטוי הקליני שלו משתנים מאוד בין מטופלים. מבחינה מעשית ברפואת שיניים, ההתערבות נדרשת בעיקר כאשר הברוקסיזם מלווה בתסמינים או בסיבוכים: כאב מיופציאלי, רגישות שרירי לעיסה, היפרטרופיה של המסטר, שברים חוזרים בשיניים/שחזורים, או עומס תפקודי משמעותי המוביל להחמרת בעיות קיימות.

הרמת רצפת הסינוס המקסילרי (Sinus Floor Elevation; SFE) היא פרוצדורה שכיחה לשיקום הלסת העליונה האחורית, הנחשבת צפויה ובעלת שיעורי הצלחה גבוהים, אך הספרות בשנים 2020–2025 מדגישה כי “כשלון” אינו מתמצה באובדן שתל בלבד, אלא משקף ספקטרום רחב של סיבוכים תוך־ניתוחיים ופוסט־ניתוחיים: ניקוב קרום שניידר, פתולוגיה סינוסלית, כשלי ריפוי/זיהום, וכן כשל מוקדם של שתלים בהקשר אנטומי,

רכישת מחרטה רטובה (Wet milling / Wet grinding) משנה את יכולת הייצור של מעבדת שיניים יותר מאשר היא מוסיפה ציוד. בניגוד למחרטה יבשה המיועדת בעיקר לזירקוניה, עיבוד רטוב מעניק יתרון בעבודה עם זכוכית־קרמיות וחומרים שבהם קירור במים מפחית סיכון לפגמים ומשפר את איכות פני השטח. לפיכך, התאמתה של מחרטה רטובה במעבדה בישראל אינה נקבעת לפי

עמידות לאנטיביוטיקה נמנית עם האתגרים הבריאותיים המרכזיים והחמורים של המאה העשרים ואחת¹,². ברפואת השיניים, שבה אנטיביוטיקה משמשת לטיפול בזיהומים אוראליים ולפרופילקסיס במצבים מוגדרים, התפשטותם של זנים חיידקיים עמידים משפיעה באופן ישיר על קבלת ההחלטות הקליניות. מאמר זה סוקר חידושים עדכניים בתחום ה”אנטיביוטיקה החכמה”, ננו־חלקיקים נושאי תרופות, פפטידים אנטי־מיקרוביאליים, פאגותרפיה, טכנולוגיות CRISPR וטיפול פוטודינמי אנטי־מיקרוביאלי, ודן

האנדודונטיה המודרנית מתקדמת בשנים האחרונות לעבר ביולוגיזציה: במקום לראות בטיפול שורש תגובה כמעט אוטומטית לכל חשד לדלקת מוך “בלתי הפיכה”, מתרחב השימוש באסטרטגיות לשימור חיות המוך (VPT) ובפרוצדורות רגנרטיביות (REPs/RET), כאשר המטרה אינה “להישאר נאמנים למסורת”, אלא לשמר שן חזקה וחיונית ככל האפשר – בתנאים קליניים מוגדרים ובאיטום מצוין. הבסיס המקצועי למגמה נשען על

הדיגיטציה באנדודונטיה מתכנסת כיום לשני צירים שמשלימים זה את זה: (1) אנדודונטיה מונחית, סטטית או דינמית   שמטרתה להפוך את הגישה לתעלה (ובעיקר לתעלה מסוידת/קשה לאיתור) לתהליך מדויק וצפוי יותר; (2) בינה מלאכותית (AI) שמתווספת כשכבת עזר באבחון ובהערכת הדמיות, ובעתיד גם בתכנון. השילוב בין שני הצירים עשוי לשנות את גבולות היכולת הקלינית במקרים שבעבר

בעשור האחרון הולכת ומתבססת באנדודונטיה גישה המבקשת לשנות את נקודת האיזון בין “שיטוח מכני” לבין שימור מבני: פחות הרחבה לשם הרחבה, ויותר תכנון מדויק של חלל הגישה וההכנה הביומכנית כך שיושגו חיטוי ואיטום יעילים, תוך שימור מרבי של דנטין קורונלי ופרי־צווארי. הגישה המינימלית־פולשנית (Minimally Invasive Endodontics – MIE) אינה “קטנה יותר בכל מחיר”, אלא ניסיון