כללי

חסר ברקמה הרכה סביב שתלים הוא אחת הבעיות המאתגרות בשיקום הפה, בעיקר באזור האסתטי אך גם בשיקום אחורי ובריבוי שתלים. נסיגה בוקלית, אובדן פפילה, רכס שקוע או מעבר ארוך בין ראש השתל לכתר עלולים להופיע גם כאשר השתל עבר אוסאואינטגרציה מלאה ואין בעיה בתפקודו. הפתרון המסורתי לחסר משמעותי הוא לעיתים augmentation של הרקמה הרכה, בדרך

שחיקת שיניים מתקדמת מציבה אתגר שיקומי מורכב: אובדן חומר שן, חשיפת דנטין, שינוי באנטומיה האוקלוזלית ולעיתים צורך ביצירת מקום לשיקום ובהעלאת הממד האנכי הסגרי (OVD). במשך שנים היה השיקום המקיף של משנן שחוק מזוהה במידה רבה עם כתרים מלאים והכנות נרחבות. הספרות העדכנית מצביעה על שינוי משמעותי בתפיסה. השאלה כיום אינה רק כיצד להחזיר

השתלת עצם הפכה במשך השנים לחלק שגרתי מטיפול בשתלים. כאשר הרכס צר או נמוך, הנטייה המסורתית הייתה לשחזר תחילה את נפח העצם ולאחר מכן למקם בתוכו שתל בגודל ובמיקום הרצויים. אלא שהתפתחות שתלים קצרים וצרים, תכנון דיגיטלי והבנה טובה יותר של הקשר בין מיקום השתל, צורת השיקום ובריאות הרקמות משנות את השאלה הקלינית. במקום לשאול

שיקום האזור האחורי של הלסת העליונה באמצעות שתלים נחשב במשך שנים לאחד המצבים שבהם האנטומיה הכתיבה כמעט אוטומטית את הטיפול הכירורגי. ספיגת הרכס לאחר עקירה ופנאומטיזציה של הסינוס מותירות לעיתים גובה עצם של מילימטרים בודדים, והפתרון המקובל היה הרמת רצפת הסינוס והחדרת שתל באורך סטנדרטי. אלא שהצטברות נתונים על שתלים קצרים, ובעיקר תוצאות ארוכות טווח

הזירקוניה הפכה בשני העשורים האחרונים לאחד מחומרי השיקום המרכזיים ברפואת השיניים. אלא שהמונח “זירקוניה” כבר אינו מתאר חומר יחיד. החומרים המשווקים כיום שונים בהרכבם, במבנה הגבישי, בשקיפות, בחוזק וב־fracture toughness, ובהתאם גם בהתוויות הקליניות שלהם. החידושים של השנים האחרונות מתמקדים בהתאמת סוג הזירקוניה לשיקום הספציפי, בפיתוח חומרים בעלי gradient אסתטי ומכני, בקיצור תהליכי הסינטרינג,

אחד האתגרים הגדולים בגילוי מוקדם של סרטן הפה אינו עוד עצם הזיהוי של נגע חשוד, אלא השאלה הקשה יותר: איזה נגע אכן עתיד להפוך לממאיר? הפרעות רירית בעלות פוטנציאל ממאיר, המכונות OPMDs ‏(Oral Potentially Malignant Disorders), כוללות קבוצה הטרוגנית של נגעים ומצבים שבהם הסיכון להתפתחות קרצינומה של תאי קשקש בחלל הפה, OSCC ‏(Oral Squamous Cell

דה־קונטמינציה של פני השתל היא אחד המרכיבים המרכזיים בטיפול בפרי־אימפלנטיטיס, אך גם אחת הסוגיות שטרם נמצא להן פתרון מוסכם. מטרת הטיפול היא להסיר ביופילם, משקעים ושיירים אורגניים ממשטח השתל המזוהם, תוך פגיעה מזערית ככל האפשר בטופוגרפיה שלו ובפוטנציאל ליצירת מגע מחודש בין העצם לפני השתל. בפועל, מבנה ההברגות והמיקרו־חספוס של השתלים, שנועדו מלכתחילה לעודד osseointegration,

הטיפול בפרי־אימפלנטיטיס נותר אחד האתגרים המורכבים ברפואת השתלים. במהלך השנים הוצעו שיטות רבות: instrumentation מכני, air polishing, חומרי חיטוי, אנטיביוטיקה מקומית וסיסטמית, לייזרים, photodynamic therapy, implantoplasty, ניתוחים רסקטיביים ושיטות רגנרטיביות. ריבוי האפשרויות משקף במידה רבה את העובדה שטרם נמצא טיפול יחיד המספק תוצאות צפויות בכל סוגי המחלה. הקונצנזוס המשותף של ה־Academy of Osseointegration וה־American Academy

מחלות סביב שתלים הפכו בשנים האחרונות לאחד האתגרים המרכזיים ברפואת השתלים. ככל שמספר המטופלים הנושאים שתלים גדל וככל שמשך תפקודם מתארך, מתברר כי הצלחת ה־osseointegration הראשונית אינה מבטיחה בהכרח יציבות ביולוגית ארוכת טווח. הספרות העדכנית, ובמיוחד הקונצנזוס המשותף של ה־Academy of Osseointegration וה־American Academy of Periodontology ‏(AO/AAP) משנת 2025, מעדכנת לא רק את הערכת שכיחותן

הרעיון של טיפול אורתודונטי מוקדם מושך הן רופאים והן הורים: לזהות הפרעה בהתפתחות הסגר בגיל צעיר, להתערב בזמן שהלסתות עדיין גדלות, ולכאורה למנוע טיפול מורכב יותר בעתיד. אלא שהספרות העדכנית מציגה תמונה מפוכחת יותר. עצם האפשרות לבצע טיפול בגיל 7–10 אינה הוכחה לכך שטיפול בשלב זה עדיף על המתנה. השאלה המרכזית ב־Phase I אינה אפוא האם