מחברי המאמר מתארים כי האינדיקציה הראשונית העיקרית לשימוש בהשתלות דנטליות שעברו אוסאואינטגרציה הייתה חוסר שיניים בקשת מלאה. האינדיקציות לשימוש בשתלים דנטליים הורחבו לתותבות על ולתמיכת שתלים בכתר יחיד או יחידות מרובות של תותבת קבועה במתרפאים עם חסר שיניים חלקי. יחד עם הגיוון של היישומים הקליניים של השתלים, הגיעו אף פרסומים רבים המדווחים על הביצועים
לדברי מחברי המאמר, טיפולים הכוללים תותבות קבועות הנתמכות בשתלים (FDPs) מגלים ביצועים טובים ועשויים להיחשב כאפשרות טיפול מתועדת היטב להחלפת שן אחת יחידה או מספר שיניים חסרות. התוצאות הקליניות המדווחות של שחזורים כאלו כוללים את משך הישרדותם, כלומר באם השחזורים היו עדיין במקומם בעת בדיקת המעקב, והצלחתם, כלומר האם השחזורים עדיין היו שלמים וללא
לדברי מחברי המאמר, שמירה על המצב הבריא של הרקמות המקיפות שתלים דנטליים היא אחת האסטרטגיות העיקריות לתחזוקה שלהם לטווח הארוך. עם זאת, מטרה זו אינה ניתנת להשגה בקלות בשל זיהומים ברקמות החניכיים העלולים להפריע לתפקוד האוסאואינטגרציה של שתלים. דלקת של הרקמה הרכה סביב השתל יוצרת מצב הפיך הנקרא מוקוזיטיס, המאופיין בדימום בעת בדיקת מחדר,
מחברי המאמר קובעים, כי ניתוחי שתלים בעזרת מחשב (CAIS) כוללים שני מסלולים טכנולוגיים עיקריים, סטטיים ודינמיים, הנבדלים ביניהם בדרך כלל. המסלול הדינמי של הניתוח (d-CAIS) מוגדר כניווט בזמן אמת במהלך האוסטאוטומי ואילו הטכנולוגיה של ניתוח סטטי (S-CAIS) משתמשת במדריך כירורגי להנחיית האוסטאוטומי והתקנת השתלים. שתי המערכות נמצאות כיום בשימוש נרחב ותועדו היטב על מנת לעזור
לדברי מחברי המאמר, מאז הכנסת השתלים לטיפול הקליני הדנטלי לפני יותר מכמה עשורים, דווחו סיבוכים מכניים שונים (כגון: שברים או התרופפות של רכיבי התותבת או המבנה) או ביולוגיים (למשל, פרי-אימפלנטיטיס), המשפיעים על התוצאות התפקודיות והאסתטיות ארוכות הטווח, ושכיחותם אף עלתה. על מנת לטפל בסיבוכים אלו, יש לזהות מידע ספציפי ומפורט על מערכת השתל הדנטלי (DIS)
לדברי מחברי המאמר, שיקום של לסת עליונה מחוסרת שיניים ואטרופית מהווה אתגר במסגרת רפואת השיניים והלסתות. טיפול באמצעות שתלים דנטליים קונבנציונליים מוגבל במקרים אלו, בשל הנוכחות של ספיגת העצם המכתשית, נפח עצם לא מספק ופנאומטיזציה נרחבת של הסינוס. כתוצאה מכך, פותחו הליכי אוגמנטציה שונים של העצם לשם שיקום הפגם בעצם המכתשית, כגון השתלת עצם,
מחברי המאמר מציינים, כי היציבות העיקרית של שתלים דנטליים מוגדרת על ידי היציבות הביומכנית המתקבלת בעת החדרת השתל. היציבות המשנית מתרחשת מאוחר יותר, ותלויה בהליך האוסאואינטגרציה, כלומר תהליך יצירת העצם בממשק השתל והעצם. במחקרי מעבדה הוצעו טיפולים בלייזר ברמה נמוכה (LLLT) או פוטוביומודולציה (PBM), כשיטה שניתן להשתמש בה על מנת לשפר את תהליך הסִיקֵטְרִיזָציָה (התכווצות
לדברי מחברי המאמר, כשלים בשתלים עקב סיבוכים ביולוגיים או תוצאות אסתטיות לא משביעות רצון נובעים לעיתים קרובות ממיקום לא נכון של השתל או טעויות במהלך ניתוח השתלה. מצבי פריאימפלנטיטיס וכשלים אסתטיים מתגלים יותר בהיבטים הבוקאליים של השתל. אתרים שעברו ריפוי אשר מוחדרים אליהם שתלים, חייבים להיות בעלי עובי דופן עצם בוקאלית נאותה (BBT), על
השימוש בתותבות על גבי שתליםIODs) ) לשיקום לסתות מחוסרות שיניים, הוכח כאפשרות טיפול יעילה ביותר, עם שיעורי הישרדות והצלחה נאותים עבור מגוון של תפישות, עיצובים ומערכות חיבור. למרות זאת, השימוש ב-IOD לטווח ארוך קשור בסיכון לפתח מגוון רחב של סיבוכים ואירועי תחזוקה עקב בעיות ביולוגיות ו/או מכניות. בעיות אלו עשויות להשפיע על שביעות הרצון
לדברי מחברי המאמר, מטרת המילוי התלת מימדי של תעלת השורש על ידי איטום המעבר מהתעלה אל האפקס של השן, הינה למנוע כניסה מחדש של מיקרואורגניזמים למערכת השורש. חומרים המשמשים עבור המילוי חייבים להיות תואמים מבחינה ביולוגית ולא נספגים, על מנת שיוכלו לשמש כגורם אוטם במעבר בין אזור הסתימה לרקמה הפריאפיקלית. לצמנטים תפקיד חשוב באיטום כל
