מחברי המאמר מציינים כי מעקבים מוקדמים אחר טיפול בשתלים בודדים בקרב מתרפאים בגילאי 19-13, גילו קיום של אִינפרָפּוזִציָה (הפרש בגובה בין שיניים) חמורה בקרב המתרפאים הצעירים ביותר עם שתלים קדמיים בלסת העליונה, כבר לאחר שלוש שנות מעקב. מצב זה מתרחש ככל הנראה מכיוון שמתרפאים אלו עדיין גדלים, הן בגובה הגוף והן באזור הקרניופציאלי. הועלו
מחברי המאמר מציינים כי דווח בעבר על שיעורי הצלחה של תותבות שלמות קבועות הנתמכות בשתלים (ISFMP), שנעו בין 100-95 אחוזים לבין 100-93 אחוזים, לגבי השתלים והתותבות בהתאמה. הפרוטוקולים להעמסה של שתלים התומכים בתותבות קבועות של קשת מלאה עבור מקרים של חוסר שיניים מוחלט עברו שינויים מהותיים, כאשר ההעמסה המיידית נחשבת כאפשרות טיפול תקפה, המספקת
מחברי המאמר מציינים כי מיקום מיידי של שתלים כרוך בהחדרת שתל דנטלי למכתשית טרייה מייד לאחר עקירה. הוצע כי פרוטוקול טיפולי זה עשוי להוות יתרון על פני פרוטוקולים של מיקום שתלים בשלב מאוחר יותר כתוצאה מהפחתת ההשפעה של ספיגת הרכס האלבאולרי לאחר העקירה, ובכך לתמוך באפשרות לשיקום מהיר ומתאים יותר מבחינה אסתטית. מחקרים קליניים
על פי מחברי המאמר, אנטיביוטיקה נמצאת בשימוש נרחב ברפואת השיניים לטיפול בזיהומים שונים. עם זאת, שימוש יתר או שימוש לרעה באנטיביוטיקה עלול לגרום לעמידות מוגברת של חיידקים כפי שניתן לראות במדינות בהן ניתן לרכוש את התרופות ללא מרשם. השתלות שיניים הופכות פופולריות יותר ויותר לשיקום שיניים חסרות בשל היתרונות הרבים של ההליך. על מנת
מחברי המאמר מציינים כי ניתן למקם שתלים באתר מיד לאחר עקירת שיניים או לאחר ריפוי מלא של מכתשית העקירה. לדבריהם, החדרת שתלי שיניים באתרים שעברו ריפוי מציגה תוצאות טובות יותר ושיעורי הישרדות גדולים יותר בהשוואה לשתלים שהונחו במכתשית טרייה. עם זאת, כשבוחנים את יציבות השתל, לא נצפו הבדלים בין הטכניקות הללו. לדבריהם למרות שההישרדות
פרי-אימפלנטיטיס הוא מצב פתולוגי הקשור לרובד, מאופיין בדלקת של הרירית סביב השתל ולאחר מכן באובדן עצם פרוגרסיבי. הטיפול בפרי-אימפלנטיטיס נועד להפחית את האתגר הזיהומי שמציב הביו-פילם על פני השטח של השתל, לאפשר ריפוי של הדלקת ושימור העצם התומכת בשתל. נראה כי ההתקדמות של מחלת הפרי-אימפלנטיטיס הינה מהירה מזו של מחלת החניכיים, ומכאן, הטיפול בפרי-אימפלנטיטיס
ההצלחה ארוכת הטווח של השתלת שיניים מותנית בגורמים קליניים רבים כולל מיקום התותבת ביחס לשתל, היעדר דלקת וזיהום, ועוד. לדברי מחברי המאמר, נראה כי פרי-אימפלנטיטיס הינה אחת הסיבות העיקריות לכשל של שתלים. השכיחות המדווחת של פרי-אימפלנטיטיס משתנה מאוד בשל קריטריונים שונים שאומצו: מ-6.2 עד 39.3 אחוזים ברמת השתל ומ-10.5 ל-47.8 אחוזים ברמת המתרפא. בפרסום
מחברי המאמר טוענים כי השימוש ההולך וגובר בשתלים קשור בגידול במספר הסיבוכים והכשלים המתגלים בהליכי ההשתלה. לדבריהם, נמצא כי הישרדות השתל מושפעת מגורמי סיכון ספציפיים הקשורים למתרפא, לאתר ולטיפול. גורמים הקשורים לטיפול כגון איכות וכמות ירודים של העצם באתר ההשתלה המתוכנן עשויים להפחית את שיעורי הישרדות השתל. בנוסף, טכניקות של אוגמנטציה בו זמנית של
ניתן לחלק כשלים בשתלים דנטליים למצבים ביולוגיים וטכניים. סיבוכים ביולוגיים מוגדרים כחוסר יכולת של רקמת המאחסן להקים או לתחזק אינטגרציה עם שתלים דנטליים, כולל פגיעה בתפקוד השתל עקב תהליכים ביולוגיים המשפיעים על העצם התומכת והרקמות הרכות. יתר על כן, כשלים ביולוגיים מחולקים לכשלים מוקדמים ומאוחרים. אובדן שתל מוקדם נחשב באם הכשל מתרחש לפני או
מחלות סביב שתלים מהוות סיבוך ביולוגי נפוץ שיכול להפחית את ההצלחה ארוכת הטווח של השתלות שיניים. מחברי המאמר מציינים כי בסקירה שיטתית ומטה אנליזה שנערכה לאחרונה דווח על שכיחות ברמת המתרפאים של מוקוזיטיס סביב שתלים ופרי-אימפלנטיטיס כ-65 אחוזים ו-47 אחוזים בהתאמה. שתי המחלות, מוקוזיטיס סביב שתלים ופרי-אימפלנטיטיס, מהוות מצבים דלקתיים של הרקמות סביב השתל
