מחברי המאמר מציינים, כי האגודה האמריקאית של מנתחי הפה והלסת הגדירה את אוסטאונקרוזיס הלסת הנגרם מתרופות MRONJ)) כחשיפה של עצם נמקית בחלל הפה, או כמצב בו ניתן להגיע לעצם דרך פיסטולה תוך או חוץ-אורלית למשך זמן מתמשך (בתוך תקופה של שמונה שבועות לאחר הזיהוי הקליני), בחולים הנוטלים כעת או טופלו בעבר בתרופות נוגדות ספיגה
בהתבסס על מספר השתלים החדשים הניתנים בכל שנה לפי האקדמיה האמריקאית לרפואת שיניים של שתלים 2020 (כ-3 מיליון), ושיעור הכישלון הכולל (כ-5 אחוזים), מעריכים המחברים שמדי שנה מתרחשים כשלים בכ-150,000 שתלים בארצות הברית, מה שמוביל לעלות נוספת ונטל רב של ניתוחים משניים. זיהוי הסיכון לאובדן שתל לפני ניתוח ההשתלה עשוי לסייע לרופאי השיניים בהתאמת
מחברי המאמר מציינים כי המטרה העיקרית של הטיפול בפרי-אימפלנטיטיס הינה לפתור את הנגע הדלקתי ברקמות סביב השתל, אשר הוכח כאפשרי בניסויים פרה-קליניים. טיפול מוצלח בפרי-אימפלנטיטיס, המתבטא בהפחתת הדימום בעת בדיקה ו/או היעדר איבוד עצם נוסף, הוכח הן במחקרים תצפיתיים והן בניסויים מבוקרים אקראיים. בנוסף לריפוי הנגע של פרי-אימפלנטיטיס, תוצאה רצויה נוספת היא התחדשות של
לדברי מחברי המאמר, טיפול בשתלים מקובל כאפשרות טיפול צפויה ביותר לשיקום הפה בפרקטיקה הקלינית השגרתית. עם זאת, גובה עצם שאינו מספיק פוגע לעיתים קרובות בטיפול בשתל. שתלים קצרים, כחלופה לשתלים ארוכים יותר עם ניתוחים מורכבים ברכסים אטרופיים, נחשבים לגישה טיפולית פשוטה. רוב המחקרים דיווחו על שיעורי הישרדות דומים של שתלים בגודל 8 מ"מ ושל
מחברי המאמר מציינים כי מחלת החניכיים משפיעה לרעה הן על תפקוד הלעיסה והן על הבריאות הכללית, וכתוצאה מכך מביאה לעלויות גבוהות יותר של טיפולי שיניים. מספר גורמים, כגון עודף משקל, עישון, תזונה לא בריאה וחוסר פעילות גופנית קשורים עם התרחשות מחלת החניכיים ומשותפים כמדדי סיכון עם מחלות דלקתיות כרונית בלתי מדבקות (NCDs) נפוצות אחרות,
לדברי מחברי המאמר, הטיפול במחלת החניכיים מורכב מטיפול חניכיים פעיל, המתחיל לעתים קרובות בשלב הראשון של הטיפול, וכולל התייחסות לגורמי סיכון הניתנים לשינוי כגון סוכרת ,שימוש בטבק, יחד עם בניית הכישורים וההתנהגויות הקשורות להסרת יעילה של הרובד היומי. יתר על כן, כאשר נוצרים כיסים סביב השן, נדרשים טיפולים אופרטיביים כגון טיפול לא כירורגי ואפשרויות
תסמונת הפה השורף (BMS) הינה פגיעה של כאב כרוני, המשפיעה בעיקר על נשים בגיל המעבר או לאחר גיל המעבר. המצב הוגדר על ידי האגודה הבינלאומית לחקר הכאב (IASP), כתחושת צריבה כרונית תוך-אורלית שאין לה סיבה מזוהה לא במצב מקומי או מערכתי או במחלה. הכאב הנגרם על ידי תסמונת הפה השורף כורך בעיקר את
לדברי מחברי המאמר, המחלות מסכנות החיים הנפוצות ביותר באזורי הפה והלסת הינם זיהומים חריפים. ניהול מוצלח של זיהומים כאלה מורכב מאבחון בזמן, חיסול של הגורם הבסיסי וניקוז, וזיהוי של המיקרואורגניזמים הרווחים בנגע לשם טיפול אנטיבקטריאלי ממוקד. במהלך השנים האחרונות גדל מספר החולים שנפגעו בזיהומים כאלו, ובנוסף, מהלך וחומרת הזהומים המקסילופציאליים הפכו מורכבים יותר. ידוע
לדברי המחברים, החשיפה הראשונה של אדם לאופיואידים הינה לעתים קרובות באמצעות מרשם מרופא השיניים, מצב שעלול להתחיל מסלול לעבר שימוש ממושך או בעייתי באופיואידים. למרות שמשככי כאבים לא אופיואידים כגון פרצטמול ואיבופרופן מומלצים לכאבי שיניים, רופאי שיניים בארצות הברית ממשיכים לרשום אופיואידים בשיעורים גבוהים פי כמה מאלה שבמדינות אחרות. מצב זה מדאיג במיוחד, בהתחשב
מחברי המאמר קובעים, כי שכיחות עששת השיניים נותרה גבוהה בהרבה מדינות, למרות המודעות המוגברת לחשיבות בריאות הפה, השיפור בחינוך לבריאות השיניים והשימוש בפלואוריד בתור אמצעי מניעה. למרות שעששת השיניים הינה מצב שעשוי להשפיע על בני האדם בכל שלב בחיים, עששת לא מטופלת בקרב תלמידי בית ספר עם מערכת שיניים מעורבת עלול להוביל לזיהום אורלי
