חוסר שיניים מוחלט הינו אחד הסיבות לירידה בתפקוד הקוגניטיבי, לאובדן שמיעה סנסו-עצבי ופגיעה באיכות החיים. העבירות של השפופרת האוסטאכית, הגודל והצורה של תעלת האוזן ומיטוב התהודה וחדות השמיעה מופחתים עם אובדן השיניים, כאשר הפחתה זו מודגשת עוד יותר כאשר מתרחש אובדן של המימד האנכי של הסגר. מכאן, לדברי מחברי המאמר, בניית מימד אנכי נכון
תותבות שלמות מהוות את הטיפול המשקם הנפוץ ביותר למצבים של חוסר שיניים מוחלט. המלצות שונות לגבי אורך החיים של תותבות, הקיימות בספרי הלימוד ובספרות המחקרית של שיקום הפה, אינן עקביות ומציעות להחליף תותבות לאחר 3 עד 5 שנים, 5 עד 6 שנים, וכן 5 עד 10 שנים. עם זאת, לדברי מחברי המאמר, אין ראיות
רופאי השיניים (DP) במרפאות לטיפול שיניים ראשוני בבריטניה (מטפלים שאינם מומחים במרפאה כללית או במסגרת שירות הבריאות הציבורי) מבצעים את המירב המכריע של טיפולי השיניים לילדים. מחברי המאמר מציינים, כי שני מחקרים שעסקו בטיפול ראשוני בחנו את הצלחת השחזורים המקובלים במניעת כאב וזיהום ואתגרו את ערך הטיפול השיקומי עבור שיניים ראשוניות. שיפור ההבנה של
אֵבולסיה של שיניים הינה פגיעה חמורה בעת טראומה דנטלית (TDI) עם שכיחות שנעה בין 16.0-0.5 אחוזים. בשיניים הקבועות, השתלה מחדש של שיניים קבועות שעברו אבולסיה הינה עדיין אפשרות הטיפול הרצויה, במיוחד בקרב מתרפאים הנמצאים בשלבי גדילה. עם זאת, הפרוגנוזה לטווח הארוך מצביעה על שונות רבה, מכיוון שהיא מושפעת מכמה גורמים הקשורים לניהול המיידי של
תרופות אנטיביוטיות הן מצילות חיים עבור חולים עם מצבים מסכני חיים כגון אלח דם. יציבות לאנטיביוטיקה מהווה איום מבוסס על בריאות הציבור הגלובלית וגורמת לפחות ל-700,000 מקרי מוות ברחבי העולם, אשר לפי הערכות עלולים ללא פעולה מתאימה להסלים לעשרה מיליון מקרי מוות ברחבי העולם. זיהומים עמידים לאנטיביוטיקה קשורים לשהות ממושכת יותר בבתי חולים, עליה
קיימת נטייה לעלייה בהוצאות לטיפולי שיניים לאורך זמן, והמרכיב העיקרי הינו מיקום והחלפת שחזורים. בהקשר זה, אף כי ישנן עדויות לגבי אינדיקציה של שימוש בחומרים מרוכבים כאופציה הטובה ביותר לשיקום ליקויים קטנים בשחזורים בשיניים באזורים נושאי עומס, רק מעט מידע זמין לגבי שחזורים נרחבים יותר. הסיכון לכישלון בשיקום בשיניים אחוריות עולה בין 40-30
